⁨פינגווין כחול ואלבטרוס מלכותי⁩

הדרך השנייה והאיטית בין אינוורקרגיל לדונידין (Dunedin) רצה לאורך החוף הדרומי של ניו זילנד. מי ששוחה מכאן דרומה יגיע לאנטרטיקה. ברור שזו עדיפה על פני סתם כביש מהיר. ובאמת כבר בירידה הראשונה אל החוף יש מעין שובר גלים טבעי היוצר נמל טבעי. בשביל לא להסתבך עם תיאורים, תחשבו על ברדאוויל בצפון סיני. זו האסוציאציה המידית וזה מקום יפה. מעט עופות ים.

הלאה משם, מזרחה, הדרך די צמודה לים עם נקודות עצירה לצורך תצפיות ומפרצונים. הים שטוח. החוף בשפל. הגאות כנראה באה אחרי הצהרים. בנקודה מסוימת החוף מתרומם ומהתצפית נראה כמו מיני צוקי דובר בצבע חום. בהמשך הדרך עוברים אצל שלושה מפלים בלתי חשובים, והנוף הרגיל של ניו זילנד עם הגבעות הירוקות ושטחי המרעה. אז זהו שלא!!

בפעם הראשונה מאז נחתנו אצל הקיווי הבחנתי בשטחים שהתחילו להצהיב. בהתחלה נראה כאילו הירוק קצת מזייף ולאט לאט תוך כדי נסיעה של שבע שעות, ראינו צהוב אמיתי, ראינו שדות שנקצרו לטובת מזון מנוילן לבהמות וראינו המון חבילות מנוילנות כאלה פזורים בשדות ובחלקות. איני יודע ההבדל בין חציר לאספסת או למנות אחרות בתפריט החיות השונות אך אני מעיד שהכול מגיע מהשדה כשהוא מנוילן בחבילות שוות בגודלן ותמיד באותו צבע של פלסטיק. בפעם הראשונה שעלה בדעתי שניו זילנד אינה ירוק עד כמו אזורים טרופים אע״פ שיש לה מספיק גשם להיות כזו, אלא שיש לה עונות השנה. לא הבנתי אם המעבר מירוק לצהוב מתחיל בדרום או מתרחש בו זמנית גם באי הצפוני. אנחנו הגענו הנה לפני כעשרים יום ואולי אלה הימים בהם מתרחש המהפך. על כל פנים, הארץ מתמלאת חבילות של משלוחים עבור בע״ח בשטחי המרעה בעונת הקיץ.

עכשיו אני שקט.

לקראת ערב נסענו לשמוע הרצאה ולראות את הפינגווין הכחול. בטבע גודלו כ- 40 ס״מ והוא הכי קטן בעולם הפינגווינים. גבו כחול ובטנו לבנה. הסבר אחד הוא שאלה צבעי הסוואה. לטורפים מהאוויר הכחול עוזר להסוות אותו. לטורפים מהים הלבן כנ״ל. זה ההסבר המדעי המפולפל. הכחול נפוץ במשולש הוואי – פסחא – ניו זילנד. חתיכת משולש.

השמחה הזאת מתרחשת כשעה נסיעה מהמלון בדונידין במקום הנקרא puekura (איך לא?). שעה של כביש מפותל מאד צמוד לחוף הים. כביש יפיפה שאין בו תנועה, אולי גם בגלל שעת הערב. אחרי שעה הגענו לגבעה שעליה המוסד המציג את הפינגווינים הכחולים והאלבטרוס המלכותי. הייתה הרצאה שככל שהבנתי משהו עסקה במאורים, הרבה בשפתם, ועבדכם שגם בימי חול חרש למדי, יצא משם עם אולי 30% הבנה על מה דובר. תולדות המאורים והפולינזים ע״י מרצה עם זנב סוס ארוך שהרבה לחייך ולשמוח. אני לא אוהב בחורים עם זנב סוס שמחייכים בעליזות כשאני לא מבין מה מדברים איתי. בכלל, מה הוא צריך את כל השיער הזה? לא רואה איך אני מסתדר עם פחות שיער?

אח״כ ירדנו למרפסת על החוף. היו פיל ים וחמור ים בשנ״צ שלהם. גם אם אלה לא השמות המקוריים שאמא שלהם נתנה להם, הם לפחות נראו כאלה. אחרי החשיכה (21:30) מתחילים להגיע מהים חבורות של פניגווינים. הם מגיעים בדבוקות צפופות, עולים לחוף והולכים ברגל אל המקום בן נמצאת הטריבונה של האנשים. שומעים אותם מפטפטים ומנסים להתקשר עם הצאצאים או מישהו. כל השהות נמשכת כשעה. רוח קרירה למדי. אבל הכל אוטנטי בטבע. לאיש אין מושג למה הם עושים את המסלול הזה דווקא אחרי שמחשיך אבל ככה זה.

שעה ורבע הדרך הביתה. בבוקר התרגולת חוזרת בעניין האלבטרוס המלכותי. צריך לנסוע שוב לשם, הרצאה לא מובנת, ואולי נראה אותם או הגוזלים או משהו. ויתרנו. נלך על היוטיוב. הפינגווינים מתרגלים את הנוהל כל השנה. לאלבטרוס יש עונות ולא בטוח שאנחנו בעונת ההצגות לקהל הרחב. משקף שראיתי הבנתי שאנחנו לא.

פינגווינים מדגם שונה, שראינו בדרום אפריקה, נתנו הצגה בעודנו יושבים במסעדת לובסטרים ובלי הרצאה בשפה לא מובנת. הרבה יותר ידידותיים.