נשוויל

היום הרביעי החל בסנט לואיס בדרך אל הקשת. עם כרטיסים ביד לסיור של 09:30 הגענו כשעה לפני. מתוך רחבה יפה במיוחד יורדים אל תחת לאדמה במרכז בין רגלי הקשת, שם יש מוזיאון רחב ידיים המתאר לפניי ולפנים את התפתחות הנדסת הפרויקט שהחל בתכנון שנעשה בשנת 1947, העבודה בפועל החלה ב- 1961 וחנוכת הבית נערכה אחר כבוד ב- 1967. שתי רגלי הקשת נבנו במקביל בדרך של הנחה משולשי מתכת עצומים זה על גבי זה עד שלבסוף ב- 1965 נפגשו למעלה עם הנחת המשולש המרכזי, אבן הראשה בלשוננו. השנתיים הבאות הוקדשו לעבודות הפנים, שם נבנו בכל רגל שמונה קפסולות בתצורה כמעט אנכית זו מעל זו. בכל קפסולה יכולים לשבת חמישה אנשים בנוחות רבה בתנאי שגובהם 130 ס״מ. מי שצמח יותר, מתקמט. בכל סיור משתתפים ארבעים איש בלבד. כמו הכרמלית העתיקה שלנו אבל יותר קטן ויותר אנכי. העלייה נמשכת ארבע דקות ומגיעים לחלל הנראה כמו פנים של צוללת קטנה ובדפנותיו חלונות קטנים בגובה 18 ס״מ ובאורך 85 ס״מ, דומה לחרכי ירי חסומים ע״י זכוכית עבה. כדי להביט דרכם נשכבים על שיפוע מרופד ומצלמים עם הסלולריים לכיוון מערב ומזרח. שיא הגובה של הקשת כ-200 מ׳ (603 רגל) שזה בימינו הגובה של קומה 70. במקרה שהמטרה היא לראות מקומה 70 הולכים לבניין 70 קומות ומצלמים בסלולר בתנאים הרבה יותר נוחים. אבל בס״ה פרויקט מעניין וחוויה למשתתפים לרבות העליה והירידה בקפסולות.

החלק השני של היום היה נסיעה של שבע שעות לנשוויל. הנסיעה התארכה בגלל עבודות בכבישים המהירים ולכן ירדנו לכבישים צדדיים והמרחק גדל. הנוף מבוסס עצים וכל מה שאינו עצים הוא עשבייה ירוקה הומוגנית גזומה למהדרין על גבעות נמוכות. כל הגוזמים שראינו לאורך הדרך מקבלים קיצבת זיקנה מביטוח לאומי. כנראה מדובר במועדון סגור שאינו מקבל זאטוטים מתחת לגיל שבעים. סביבה מרגיעת עיניים.

הקפה והאוכל האמריקאים מחורבנים לעילא ולעילא. אחת התוצאות היא שהאמריקאים ועוד יותר מכך האמריקאיות, שמנים להחריד. כן, אנחנו יודעים עובדה זו מאז ומעולם אבל זה עושה רע בעיניים ורע בעיניים הוא האנדרסטייטמנט של המאה. הקפה הוא צרה פרטית שלנו. אנחנו יכולים לשתות רק סטארבקס אבל באזורים הכפריים שאין בהם סטארבקס, מבחינתנו אין קפה, וזו ירידה דרמטית במדדים האיכותיים של חיינו.

נשוויל מדינת טנסי (יש עוד כמה נשווילים באמריקה) היא בירת המוזיקה של אמריקה ובתחום ההקלטות מתחרות לה רק ניו יורק ולוס אנג׳לס. בנוסף יש לה מסעדות עם מוזיקה בלייב, מוזיקה עם ריקודים במלא מקומות ואם לרוק וקאונטרי אפשר לקרוא מוזיקה, אז אכן כל העיר עוסקת בזה. חוץ מזה היא מדינת דרום ענייה וכולם מחכים מאז מלחמת האזרחים (הסתיימה 1874) שטראמפ ישפר את מצבם. מאה חמישים שנה לא הניעו אותם להתחיל לעבוד באמת ולא רק לגדל שלחין שאין בו עבודה. בינתיים הם התחילו לגדל קצת פולקסווגן, ניסן, מחשבים HP אבל הקצב קצת איטי ויותר נוח להתבכיין.

מדינת טנסי היא מדינה חקלאית וראש וראשון למוצריה הוא הוויסקי ובניגוד לאגדה, ג׳ק דניאלס ממש לא לבד. יש כאן תרבות של יצור ויסקי באופן פרטי, יש אומרים מחתרתי (Moon shinning) וזה מבוסס על ויסקי עם מרכיבים שונים כגון סוכר ופירות למתן את הטעם של 98% אלכוהול. ויסקי מיישנים בחביות עץ או לא מיישנים בכלל. קיבלנו שיעור יסודי מלווה טעימות בנושא ובו למשל הובהר שכמו בצרפת, ויסקי טנסי הוא מותג עם פיקוח חוקי שרק מה שמיוצר במדינה יישא את שמה. ויסקי משובח עשוי משעורים בלבד. הווריאציות מכילות סוייה חיטה וצמחים נוספים כמו למשל במקרה של בורבון, ע״ש המנוח הצרפתי בורבון, שמיוצר בקנטקי הסמוכה או בכל מקום אחר, מעודן יותר ומשומר בחביות פחות מ- 2-9 שנים כמו שטעמתי או סקוטץ׳ שהוא ויסקי שמיוצר בסקוטלנד. לא בטוח שהאקדמיה ללשון העברית השלימה עם השמות הללו וההבחנה הזאת, אבל בשביל הבחור שהסביר לנו, אלה עובדות החיים.

התחזית אומרת גשם מהערב עד סוף הקדנציה של טראמפ ואולי אף עד מחצית אמצע הקדנציה הבא שלו. וזה מזכיר את הסיפורים ששמענו על אירועי טורנדו, שיטפונות, הצפות, נזקים וכו. מתברר שבתקופות המתאימות שהן מאפריל עד דצמבר, כשמכ״מ מזהה טורנדו במקום כלשהו במחוז, יש להם הזעקות בכל המחוז במשך הרבה זמן, כנהוג אצלנו בעוטף. לרבים אין מרתף לתפוס מחסה ולכן הם נודדים אחר כבוד אל החדר הפנימי של הבית שיכול להיות אמבטיה למשל, כמו שהיה אצלנו במלחמה המפרץ הראשונה. חשוב להדגיש שהטורנדו ההרסניים ביותר היו דווקא בינואר ופברואר, אבל בלי ספק שהיחס בין האזעקות לפגישה אישית עם טורנדו, כמו היחס בין קניית לוטו והזכייה בו מפני שטורנדו הוא בסה״כ עניין מאד מקומי.

המוזיקה מתרכזת בכמה אזורים בעיר הנושאים שמות כמו עמק המוזיקה. העסק שלנו היה באותו חלק של העיר, כאילו דאון טאון של ארבעה על חמישה בלוקים. רחוב ברודווי הוא מלך מלכודות התיירים הרגילות, חנויות מזכרות, ברים ומסעדות ללא מפות לבנות או מפות בכלל, אבל, וכאן האבל הגדול, מאתיים דציבל בכל נקודה ברובע הזה. ברוב מקומות האבסה וההשקיה מופיעים נגנים והרכבים של חמישה ששה נגנים בכולם מישהו, אחד לפחות, שר או שרים רוק ו/או קאונטרי או שמות דומים. גם אנחנו נכנסנו לאכול במוקד רעש כזה ולא הצלחתי לשמוע את עצמי חושב. אין טעם לדומם מכשירי שמיעה כי הרעש חודר דרך השיער הציפורניים והעור.

כמובן שיש אוטובוסים פתוחים לתיירים מכל הצבעים והרובע שוקק ומלא אנשים צעירים וזאת בניגוד לערים האחרות בהן ביקרנו. מקומי אחד סיפר לנו שהעיר הפכה בירת מסיבות הרווקים והרווקות באמריקה וזה ההסבר למה הגיל הממוצע של המשוטטים ברעש נמוך כדי שליש מהגיל הנכון והוגן שלנו. ממוסחר, רועש, אבל פעם בחיים תייר צריך לעבור את העניין ובאמת יש פה הרבה תיירים שבאו לסמן וי על החוויה.

בתוך כמה מהמסעדות יש לא רק תזמורת קטנה אלא גם רחבת ריקודים כך ובכך רואים הצדקה לעוד רעש. רחבת ריקודים – הכוונה שבצהרי היום רוקדים תיירים ותיירות במקום בו הם אמורים לאכול...

אחרי סיבוב רכוב בעיר פנינו מנשוויל לממפיס אשר במדינה טנסי, אותה טנסי כמו נשוויל. כרגיל לקחנו אזימוט אל הדרכים המשניות. וקודם צאתנו עצרנו אצל חבר נוסף, אנדרו ג׳קסון. אף שנחשב לנשיא גדול עד כדי כך שתמונתו מתנוססת על שטר של 20 דולר, הסיפור שלו ושל תקופתו מעניין במיוחד. בין חטאיו אפשר לרשום הקמת המפלגה הדמוקרטית וכן שהוא נפנף אינדיאנים מאדמותיהם ביד קלה. השמאלנים דהיום (האמריקאים) השתוקקו להסיר את תמונתו מהשטר בגלל יחסו לאינדיאנים. רפול אמר פעם שלכל סיפור יש צד א וצד ב ויש גם האמת. האמת היא שהביוגרפיה שלו מאד מגוונת. הוא היה גם עו״ד וגם מפקד צבאי מוצלח שסילק הבריטים מלואיזיאנה, היה סנטור וחבר קונגרס, עסק המון במוסריותן של נשים נשואות ולא נשואות, לחם ביריבים פוליטיים קשים ואחד הספרים הזכורים לטוב על התקופה הוא של ג׳ון קנדי ״אומץ ופוליטיקה״. הקורא האלקטרוני טוב יעשה אם יפנה חרטומו אל ויקיפדיה.

העסק שלו נמצא בשטח הרחב של אחוזתו בעיר נשוויל. שלא כמו אצל הנשיאים המאוחרים מטרומן ואילך, הנצחתו זב״שו וזב״ש הסטייט או העיר וכמובן המקום עצמו מייצר הכנסות כך שאף נשיא לא רעב ללחם אחרי מותו.

מנשוויל נסענו רק בדרך המשנית לממפיס, עדיין במדינה טנסי. אם לא הייתה סיבה אחרת לנסוע מנשוויל לממפיס הרי שהדרך לבדה שווה את זה, עד כדי כך שבנקודה מסוימת חשבתי לחזור חזרה לנשוויל ולהתחיל הנסיעה מההתחלה. בהזדמנות זו אני מבקש להתייחס לשתי נקודות: הדלעות והבחירות. חג ההלווין קרב והחקלאים מעמידים גבעות של דלעות ודלועים לצד הדרך על מנת שהאזרחים העוברים והשבים יואילו לרכוש לעצמם המון דלעות ולהתחפש למכשפות והילדים יעברו מבית לבית וביקשו ממתק או תעלול (הם מתכוונים רק לממתק) אע״פ שאיני מבין למה דרושות הדלעות למכשפות פרט לכך שזו עונת הדלעות ומישהו צריך לקנות אותן מהחקלאים.

הנושא השני הוא בחירות אמצע הקדנציה. במועד הזה נבחרים שליש מסנט ומהקונגרס וזה מילא. אבל גם שריף מקומי, ומושל ומועצה מקומית צפון הגולן וכל מיני בעלי תפקידים ברמת המחוז המדינה והלאומית. בהיותי גמלאי החלטתי לא להגיש מועמדות אבל אני מתפעל מהשילוט הצנוע והמרוכז בפאתי השדות, ובמקומות מרוכזים או בשטחם של בתים. הכל משולט טיפ טופ, אין הדבקות על גדרות, אין חלטורות, אין הדבקות על מכוניות. סטרילי. משהו ללמוד מהגויים בניגוד נניח לשמנים, משנים מאד ועוד יותר שמנים הממלאים את החלל.