ניו אורלינס

אף פעם לא הסתרתי את חרשותי ותמיד אני מזכיר קולגה שלי מהעיר בון בגרמניה שכתב מוזיקה נפלאה עם מכשירי שמיעה פחות טובים משלי, אבל מה שקורה ככל שמדרימים הוא חמור מאד. האנשים אינם מדברים אנגלית או רומנית. יוצאים להם קולות שאמנם אני שומע ואשר אינם מזכירים שום שפה מוכרת במערב. יתרה מזאת, אין הבדלים של דת גזע ומין, הם כולם מדברים באותה שפה שלהם ואנחנו חסרים אונים נגדם. בסרטים דובר על מבטא דרומי ואולי גם מבטא דרומי עמוק אבל זה ביטוי שהמציאו יח״צנים. הם פשוט מדברים סוואילית עתיקה או שפת כלבי הים. כשמלצר ממליץ לך על המעדנים המקומיים אין דרך בעולם שתנחש מה יגיע.

בעוד מספר ימים, אחרי אלבמה, כשנחזור בהדרגה לטריטוריה של דוברי אנגלית, תהיה אנחת רווחה גדולה, באחריות.

הדרך מויקסבורג לניו אורלינס עוברת דרך שדות כותנה או עצים וירק מוחלטים. יש מספר כבישים מקבילים וככל שהם משניים יותר פחות רכבים משתמשים בו. נשאלת השאלה למה בנו את כל הכבישים מקבילים, גם כאלה שאין לאורכם חוות חקלאיות א/או ישובים כלשהם? מובן שאין לי תשובה או הסבר אבל תענוג הנסיעה ללא דופי ובמיוחד שאחד כזה שנסענו בו הנקרא 33 חוצה פארק נעים לעין ומוגדר דרך נוף.

חמישים ק״מ אחרונים לפני ניו אורלינס הם סיפור מעניין. שני כבישים, אחד לכל כיוון עם שני נתיבים לכל אחד והכל גשר! כלומר שני גשרים, אחד לכל מסלול. הגשרים עוברים מעל ביצות עצים ומים ובנסיעה מהאוטו אפשר לראות את האקלברי פין, תום סוייר והחיים על המיסיסיפי. אגמים קטנים נחלים או מפרצונים, הבקתות על קו המים, רשתות דייגים, סירות שטוחות קרקעית קטנות, ארגזים וציודים אחרים של דייגים ואנשים החיים על המים. כאן מרק טווין היה מוחשי מאד.

אחרי התמקמות הלכו לפתוח צירים ברובע הצרפתי. זה לא השתנה הרבה מאז ביקרנו בו ב- 1984. נוסף לו קצת צבע, החנויות נראות קצת יותר מסודרות, האמריקאיות יותר שמנות, והעיר חוגגת 300 שנה. רמת הרעש של המוזיקה חלשה עד נחמדה והלכנו כמובן על אוכל קריאולי / קאג׳ון. טוב וטעים ונרצה עוד. יש רחוב של חנויות קטנות למכירת ציורים ודברי אומנות ורחוב בורבון שאמור להיות בנושא מין אבל רחוק מאד מדרום ת״א. בס״ה אם לא יורד גשם ולא חם מדי, מקום נחמד לשוטט בו.

עדכון: מועדון הג׳ז המקורי Confederation Hall אשר כמו שאומרים לגבי כל מקום תיירותי, ״כאן נולד הג׳ז״ בשני דולר הכרטיס, כבר לא קיים. במקום זה התיירים הולכים ל- Preservation Hall שזה חיקוי שנולד ב- 1961 בעשרים דולר הכרטיס. אבולוציה.

‏

תדי רוזבלט, הנשיא ה- 26 של ארה״ב הנמצאת באמריקה, אבי הפרקים הלאומיים ושימור הטבע האמריקאי, נולד ע״פ ויקיפדיה בניו יורק. לפי ההיסטוריון שהדריך על הספינה אתה שטנו על הנהר במשך כשלוש שעות הוא נולד על המיסיסיפי בעת שהוריו שטו במשך ארבע חודשים מהצפון לניו אורלינס. צריך לשאול מישהו שהשתתף בברית שלו אבל גם לזכור שהיסטוריה היא סיפור כפי שנראה בעיני המספר...

הסיפורים שלו במהלך ההפלגה היו מרתקים. במאות ה- 16 וה- 17 הסתובבו במה שהיום ניו אורלינס ובנותיה, הספרדים, הצרפתים, חברה מהאיטי, לבנים מאירופה שנעשו אמריקאים וכך גם ראו עצמם, שחורים עבדים ושחורים חופשיים (שלא היו עבדים) ועוד כל מיני נחמדים מאיים קריביים אחרים. כמו באוסטרליה, גם צרפת אשר שלטה באזור הייתה זקוקה למתיישבים וגם היא גייסה אותם מבין האסירים שישבו בכלא והזונות של פריז.

כאשר נחתו בחופי לואיזיאנה האנשים לא היו אסירים אלא תושבים שפשוט היו צריכים להיות שם. הייתה להם עוד שיטה: פרסום על בסיס שהמקום גן עדן. צרפתית לא כל כך התפתו אבל גרמנים כן. כשהגיעו היה להם חם והם המשיכו צפונה למדינות כמו נברסקה אילינוי ואחרות.

השוני היה עם הספרדים: אלה לא הביאו נשים מספרד אלא גברים בלבד, הרבה בנאים והרבה חומרי בניה מספרד. הסידור הזה גרם לעובדה שהספרדים בנו בתים מלבנים והצרפתית מעץ. הבתים של הצרפתים הלכו פייפן מזמן ואילו של הספרדים הם אלו שרואים ברובע הצרפתי. חוץ מבתים, הספרדים השאירו חותם קטן יחסית להשפעה הצרפתית.

נשים צרפתיות שהתחתנו עם לא חשוב מי, דיברו עם הילדים צרפתית, בישלו בצרפתית, נתנו שמות לרחובות בצרפתית וכיוצא באלה.

כשלוקחים את יוצאי כל העמים הללו שחיו בלואיזיאנה ובשפות שונות, מערבבים גזעים ותרבויות, נוצר קריאולי. וכשלוקחים שחורים עם מקצבים אפריקאים ונותנים בידיהם כלי נגינה אירופים, נוצר הג׳ז. מאז זרמו כמה ליטרים במיסיסיפי ובדיוק לפני 300 שנה נוסדה העיר.

שתי נקודות קצרות: הבריטים ניסו לכבוש שטחים באמריקה אבל כוחם היה בצי לא בכיבושי עומק והחזקת שטחים. אז הם כבשו קצת ניו יורק, יורק (היום טורונטו), צפון קרוליינה, שרפו את וושינגטון שהיו היא הבירה ונורא רצו את המיסיסיפי. כאן אנחנו חוזרים לאנדרו ג׳קסון חביבנו מנשוויל. שם היה קולונל של המיליציה של טנסי ובניו אורלינס מייג׳ור ג׳נרל של כוח המורכב משליש צבא, שני שליש מיליציות שונות כולל אינדיאנים ומקומיים אחרים, בסה״כ כ- 1200 איש. הבריטים הגיעו עם שלושה גנרלים ו- 15,000 איש דרך הים כמובן. הסוף של הסיפור שהאמריקאים קרעו את הבריטים וג׳קסון נעשה גיבור לאומי ולימים נשיא.

המלחמה נגד הבריטים התרחשה בשנים 1812-1815 ובאותה תקופה נפוליאון היה צריך כסף למלחמות אחרות על כן הסכים למכור לאמריקאים את לואיזיאנה במחיר 3 סנט לאקר, 15 מיליון דולר בסה״כ, עסקת הנדל״ן המדהימה ביותר בהיסטוריה.

כל האמריקה הזאת (לא רק היא כמובן) סובבת סביב כסף והמנוף היה קנה סוכר (עוד לפני הכותנה). הספרדים מסרו את לואיזיאנה לנפוליון כי הוא דרש מהם. הבריטים חשקו בה בגלל הסוכר וכיוצא באלה חשקים.

אחרי הצהרים נסענו לבקש בפלנטיישן שאינה אלא אחוזה של אמריקאים שהעסיקו עבדים בעיקר בתחום הסוכר והכותנה. האחוזה הספציפית הזאת יושבת על 3700 דונם וגם כיום הרוב המוחלט שצומח שם הוא קנה סוכר שבדיוק היום הוא היום הראשון לקציר הקנים שיימשך עד ינואר. הסיור בנוי סביב הבית המרכזי וסיפורי המשפחות שגרו שם אך שימרו גם את מגורי העבדים, הנפחייה, מזקקת הסוכר וכו. האחוזה נמצאת כשעה ממערב לניו אורלינס אבל לאורך כל שבעים הק״מ ראינו שדות קני סוכר ותו לא.

את הערב קינחנו בארוחת ערב במקום פתוח (גגון נגד גשם) ובו מופיע הרכב ג׳ז של ארבעה ואחר כך נוסף גם חצוצרן והיה ערב מהנה מאד. מקומות כאלה בהרכבים כאלה ואחרים יש בשפע ולכן אנשים נכנסים לפי שמיעה אל מסעדה כזו, מבלים איזה שעה, יוצאים עם הבירה למקום הבא, וכו. לא הכל ג׳ז אבל הכל מוזיקה בווליום גבוה.