מניו אורלינס לאפלצ׳ים

דרך ארוכה שפשוט צריך לעבור אותה ואין סיבות רציניות לעצור לאורכה פרט להפסקת נהגים. באמת? כל הדרך ירד מבול. מבול זה לא סתם גשם חזק אלא כזה שהנהגים מורידים מהירות לחמישים קמ״ש ומדליקים את ארבעת הוינקרים מפני שהראות יורדת לעשרים מטר. הניקוז עובד מצוין, אין הצטברות מים על הכביש ואין שלוליות. את היציאה מניו אורלינס בחרנו על גשר חוצה Lake Pontchartrain שעומקו 3-6 מ׳ עם עומק ממוצע של 4.6 מ׳. גשר לכל מסלול ובו שני נתיבים, ואורכו 38 ק״מ. מהקטע המרכזי של הגשר לא רואים חוף לשום כיוון. כאילו גשר באמצע הים, וזה לא בגלל ראות לקויה אלא בגלל המרחק מהחוף. בהמשך נסענו לאורך החוף של מפרץ מקסיקו (ולא דרך כבישים מהירים) והמקום הטוב ביותר להוריד עוגן הוא בילוקסי שזו עיירה נחמדה מאד על חוף מפרץ מקסיקו עם רצועת חול לבן רחבה כדי חמישים מטר ולאורך החוף בתים יפים, בתי דירות גבוהים וקזינו פה ושם. לא ראינו אנשים בים גם בגלל שבמקום שמש נחמדה נסענו בתוך האמא של כל המבולים. עברנו בסמוך למוביל, אלבמה, שבעברה היו שם עניינים עם השחורים אבל בעיקרה היא עיר נמל חשובה הבנויה בסמוך לנהר מוביל שהוא מצדו משמש נתיב תחבורה לכלי שייט מסחריים. המשכנו למונטגומרי, גם היא במדינת אלבמה, והיא קשורה בשני אירועים. MLK קיבל את תפקיד הכמורה הראשון שלו בכנסיה בפטיסטית בעיר ומכאן התחיל להנהיג את התנועה לשיווין זכויות לשחורים, הנהגה שהסתיימה כזכור ברציחתו בממפיס, מיסיסיפי. האירוע השני ולא פחות חשוב, הוא שכאן בחורה צעירה שזופה מאד בשם רוזה פארקס סירבה לקום ולפנות מושב באוטובוס לטובת גבר לבן. מדובר בשנת 1955 ועל כן היא נעצרה ע״י המשטרה, סירוב שהוביל למעצרה. מעצר זה הוביל, בעזרתו של מרטין לותר קינג דלעיל לחרם האוטובוסים של מונטגומרי, בעקבותיו ביטלה חברת האוטובוסים הציבורית את מדיניות ההפרדה הגזעית שלה. היא נעצרה עוד חמש עשרה פעמים על התנהגויות דומות אבל זו הייתה נקודת מפנה ביחס אל השחורים. כאן צריך להבהיר שביטול העבדות לאחר מלחמת האזרחים קידם את השחורים כדי חצי הדרך. מאז נדרשו עוד מאה שנים כדי להביא אותם קרוב לשוויון זכויות. תמיד אפשר לטעון שהשחורים יכלו לעשות יותר במסגרת מאבקם, למרוד, להתפרע, לנקוט באלימות ובכלל אינם אלא בטלנים אפתיים אבל אף פעם אסור לשכוח שהאמריקאים הלבנים, לפחות בדרום, היו בני זונות גדולים בהתנהגותם עם המיעוטים השחורים והאדומים, וזאת לאורך מאות שנים. זה אותם אמריקאים שמנעו כניסה מפליטים יהודיים והסמל הבולט הוא אוניית הנוסעים סט לואיס שהייתה מיועדת להביא כשבע מאות יהודים מגרמניה עם ויזות לקובה. קובה סירה לקבל אותם וחודשים רבים ניסו להיכנס לארה״ב של רוזוולט עד שגורשו לאירופה ורובם נספו במחנות, כך שהיחס לשחורים ולאדומים לא היה הפתעה עבורי.