מיסיסיפי

כידוע מקדמת דנא אנחנו מעדיפים דרכים משניות. הסיבות יפורסמו בתוך 60 יום. ובאמת יצאנו בבוקר גשום היטב מממפיס דרומה על מנת להיצמד לוואדי מיסיסיפי, יען כי במקום ממנו אנחנו באים הרבה מאד מים זה מחזה מרנין לב בכל יום בשבוע. הלכנו הכי קרוב לנהר אבל קשר עין אתו אין. מתברר בדיעבד שרק בשני ישובים אפשר לראות את המיסיסיפי. כל היתר לרבות הכבישים והדרכים תפסו מרחק ממנו מכיוון שבשיטפון הגדול של 1993 עלה גובה המים מעל 11.63 מטר(!!) לעומת מצבו הרגיל ועל כן שומר נפשו ירחק. בשביל נהר שאגן הניקוז שלו חצי מיליון קמ״ר וארבע עשרה מדינות, זה הרבה מים. הרבה מאד מים.

הסיבות לשיטפון היו צירוף של המון שלג בהרים אשר באגן הניקוז שלו ביחד עם כמויות מטורפות של פי 4 עד פי 7 גשם במקומות שלא ירד בהם שלג. בהעדר פוליטיקאים שנונים כמו שיש אצלנו איש לא קרא להקמת ועדת חקירה ממלכתית ולהפלת הממשלה, אבל לקחים נלמדו. עוד צריך להוסיף שהגדות של הנהר אינן כמו חוף הכרמל ולרוב היא מצוק בגובה 20-50 מ׳ מעל גובה המים. על הגדות הגבוהות הללו בנו בתי מלון ובתי קזינו וכיוצא באלה שעשועים.

ובכן בעוד אנו חותרים למגע עם הנחל אנו חולפים על פני אינסוף שדות כותנה אשר בחלקה כבר נאספה וקיבלה צורה של גלילים עצומים עטופים בניילון עבה ומחכים לאיסוף ע״י הטריילרים וחלקם מחכים לקטיף או קציר או איך שקוראים לזה. קל לומר ״שדות אינסופיים״ אבל מדוויק יותר לומר שלאורך ארבע מאות ק״מ כבישים זה מה שראינו. בבית הספר לימדו אותנו שמצרים מגדלת גדולה של כותנה. בשיעור אחר קשרו בין הכותנה לעבדים שחורים לפני 100-200 שנה, דווקא באזורים הללו, אבל המהפכה התעשייתית הוציאה את כל השחורים ממעגל היצור ולאורך כל השדות הללו לא ראינו ולו איש אישה או להט״ב אחד עובד עם רגליים על האדמה. לכל היותר היו כמה על כלים מכניים.

והנה תוך כדי חיפושנו אחר הנחל הפעוט, המיסיסיפי, בנקודה קרובה אליו, באמצע הכותנה מאופק עד אופק, ראו עינינו מגדל בן 25 קומות. נסענו לראות והנה מקבץ של בתי מלון כשליבתם קזינו. לא אחד לכולם אלא לכל מלון הקזינו שלו. נכנסנו לאחד מהם בשעת לפני הצהרים של אמצע בשבוע ואכן היה בו מספר קטן של מקבלי קצבאות אמריקאים, כנראה שבימים ובשעות אחרים יש מספר גדול יותר של אורחים. בהמשך הדרך ראינו עוד כמה ישובי קזינו כאלה אך כבר לא נכנסנו. העיקרון מובן: אזורים עניים טובים לבתי קזינו.

בדרך עברנו כל מיני עיירות וישובים קטנים היה ומדהים לראות עד כמה אין אנשים ברחובות, כמה עסקים חנויות ומרכזי קניות נטושים ובכלל הנוסע שואל את עצמו איפה כולם? גם בשעות חשיכה רוב הבתים חשוכים. אני רק מעלה תמיהות אבל אין לי הסבר של ממש.

התחנה האחרונה להיום הייתה ויקסבורג, מיסיסיפי, השוכנת על הגדה המזרחית. העיר הקטנה והסימפטית חוותה שני אירועים היסטוריים: איזה קרב חשוב בין הצפון לדרום במלחמת האזרחים שלא מעניין איש והאירוע השני (תרועת חצוצרות בבקשה!!) הולדת הקוקה קולה. רוקח גרמני פיתח את הנוסחה שעברה שיפוצים במשך השנים, עד שקנה אותה גוי אחר שהבין שהעיקר הוא השיווק. זה שגם שותים את הקולה כשהיא קרה לא הפריע לו. ואכן המבנה העתיק עומד על תילו, יש גם קצת מכונות ישנות ומאות בקבוקים מדורות שונים, מגשים, כפתורים, שלטים, מקררים, פוסטרים ומה לא. החלק המעניין הוא שה״מוזיאון״ הזה (דמי כניסה שלושה דולר לאדם) הוא עניין של בעלי המבנה זוג צעיר בן גילנו או כמה שנים יותר מאתנו, שגם טורחים ומספרים קצת על העניינים ואילו לחברת קוקה קולה אין כל נגיעה לעניין מקום ומועד הולדתה.