לונדון⁩ - יוני 2024

לונדון. שי טל ורות נסעו לקניה ואנחנו נשארנו עם נבו (בר מצווה וקצת) ויעל (עשר וחצי). בנוסף לשיעורי בית – לאכול – להתרחץ – מסכים,  צריך לעשות איזו שהיא פעילות מונעת ניוון שהרי אחרת מה שווים בייביסיטר ישראלים בלונדון?  

וביום הראשון ברא אלוהים את עלובי החיים. ויהי אור. בטרם יצאנו מבית ידעתיך נאמר לירמיהו. בערך.

שמנו פעמינו לכיכר פיקדילי. אחרי הצהרים מלא מלא אנשים עושים מלא מלא רעש. פה ושם אנשים מופיעים או מנגנים ושרים אבל זה נעשה רק מתוך תמיכה ברעש שחלילה לא יירד או ייחלש. אכלנו מה שאכלנו ו...

אנחנו קיבלנו מטל משימת חבירה עם כוח אמריקאי, דהיינו, לפגוש את החברים שלהם מפאלו אלטו שבאו לביקור בבריטניה הגדולה, לספח אלינו שני ילדים שהם חברים של השניים שלנו, להביא אותם אלינו הביתה ויישארו אתנו עד למחרת בצהרים. גאה לספר שהמשימה הזו בוצעה בהצלחה רבה. לא ברור אם הם ישבו שורה לפנינו או אנחנו שורה מאחוריהם, אבל סימנו וי. 

למען האמת, באנו לתיאטרון זונדהיים בלתי מוכנים כמו למיסה של האפיפיור בוותיקן. איש מאתנו לא קרא על עלובי החיים ומיותר לומר, לא זכר משהו מגיל התיכון. אישית, הגעתי עייף מאד להצגה ולכן תדרכתי את נבו להעיר אותי אם אני מגזים בנחירות. איך שהתחיל העניין הבנתי כדלקמן:

א. שהם שרים ולא מדברים כמו שחקנים נורמלים. 

ב. הם שרים בסביבות 140 דציבל. אנחנו בשורה 10 ואין מצב להירדם. 

ג. הם שרים יפה, אבל למה? עלובי החיים זכור לי כספר אולי אלף עמודים בלי תווים... כלומר לא היה לי מושג שהגענו לאופרה או למחזמר. 

ד. הטלפון כבוי וזה לא הזמן ללמוד רטרואקטיבית. פשוט נהניתי מהמחזה ומהקולות היפים בידיעה שאני אידיוט גמור.   

כזכור לבעלי זיכרון הנמדד בפטה בייטים, יש במחזה עניין עם זונות ולקוחות וקצת אלימות, ואנחנו עם שני נכדים... היתה קצת אי נוחות אבל התגברתי. בקיצור, הגענו הביתה קרוב לחצות, כולם כאילו הלכו לישון (כלומר למסכים שלהם) ואני ישבתי ללמוד על עלובי החיים ועל המחזמר שלא ידעתי על קיומו. 

האמת שזה היה מחזמר מצוין מכל היבט. הזמרים מצוינים, התפאורה / הפירוטכניקה מרשימים מאד, המוזיקה אולי לא כמו המילטון אבל בסה״כ סבבה פלוס. במחצית השני של שבת, אחרי שהאמריקאים פונו על ידי הוריהם כמתוכנן, הילדים ואנחנו היינו סמרטוטיים במידה רבה וכולם הקדימו לעלות על יצועיהם.  

יום ראשון לב הפעילות היה Hop-on Hop-off כלומר אוטובוס שאפשר לעלות ולרדת ממנו בכל אחת מעשרים ומשהו התחנות, בכל עת. אנחנו עלינו בתחנה 1 וירדנו בתחנה האחרונה. הסיור בלונדון ביום שמש חמים נראה כמו ניווט רכוב. נבו צריך לזהות איפה אנחנו בכל נקודה בזמן, מה לאן האוטובוס, מה רואים מימין ומשמאל, בלי תצ״א מצפן ומד קואורדינטות, רק מפה של קווי האוטובוס... האמת היא שהעיר יפתה מאד מאז הפעם האחרונה שביקרנו בה, לפני חודש. אולי כך בגלל השמש. עיר יפה מאד אם מסתכלים עליה מתוך אוטובוס קומותיים עם גג פתוח ולא דרך חלונות הרכבת התחתית. בשלב די מוקדם, אחרי הליכה לא ממושכת, כשהגענו ל- Hyde Park Corner הילדים משכו הביתה. בצדק. היו עייפים ותודה לשעה המאוחרת בה הלכו לישון וקמו יחסית מוקדם. המחצית השנייה של היום היתה שקטה ורגועה וכך עבר עלינו יום ראשון. 

יום שני בבוקר. הולכים לבית הספר. כולם מאומנים בתרגילי הבוקר כולל אוכל לכלב, להכין תיק לבריכה, 7:30 הסעה של בית ספר. יופי. רק יעל שכחה את התיק לבריכה בבית ואנחנו לא שמנו לב לאירוע המדהים הזה. 

מה עשיתי? הלכתי ללמוד על מחסום התמזה. Thames Barrier.

כידוע בעיר לונדון עובר נחל אחד הנשפך לתעלת למאנש, שהיא מצידה מתחברת לים הצפוני. גובה פני הים משתנה ולפעמים זה עניין של סופות רציניות ועל כן גם גובה מי התמזה עלול לעלות ולרדת. ואכן היו מקרים של שיטפונות והצפות אשר גרמנו נזקים והרגו אנשים. מה עשתה האימפריה הבריטית המפוארת? מחסום. זה לא כמו בארז או ציר פילדלפי, זה נגד מים. בשביל לא לשכוח איפה שמו אותו, בנו אותו במזרח לונדון, בין קו אורך 0 כלומר בגריניץ׳ לבין שדה התעופה סיטי שזה כמו שדה דב אבל פעיל. 

רשמית המחסום נגד גלי גאות בתעלה האנגלית ולנחשולי סופה החודרים אליה מן האוקיינוס האטלנטי והים הצפוני. אלו עשויים לנוע מערבה דרך שפך התמזה ולהעלות את מפלס המים בנהר. כאשר נוצר שילוב של נחשול סופה ושל גאות, עלולה רמת המים לעלות לרמה מסוכנת במיוחד, בפרט כאשר הם מצטרפים לזרימת מים מוגברת במורד התמזה מזרחה, כמו שקרה ב- 1928 אז נהרגו בלונדון 14 אנשים או כמו 1953 אז נהרגו 305 אנשים, וכמובן נגרם נזק לעילא ולעילא. 

המחסום הזה הוא השני בגודלו בעולם אך טרם למדתי מי במקום הראשון. את השנים הבאות אקדיש למטרה נעלה זו. 

דה עקא, מחסום כזה לא מסתדר עם תנועת אוניות לנמל לונדון. לכן קרו שני דברים: הספנות עברה לשימוש במכולות ולכן באוניות המתאימות למכולות והשני נבנה נמל חדש בטילברי 23 ק״מ מזרחית לאתר המחסום, 14 ק״מ ממזרח לגזר ווסטמינסטר, אשר החליף את הנמל הישן, ובא לציון גואל. רוחב הנהר בנקודה הזו 520 מ׳. היה צורך לחזק ולשפצר את הגדות ולכן מה שהתחיל ב- 1974, נחנך על ידי המלכה עשר שנים ו- 640 מיליון סטרלינג בשטרות משומשים אחר כך.

קראתי על איך המחסום עובד ואיך מתבצעת הפעלתו בעת הצורך ומצאתי שזה חומר לקריאה למהנדסים מיומנים בלבד. ב-20 באוגוסט 1989 נסגר המחסום למשך 16 שעות על מנת לסייע לפעולות חילוץ והצלה בנהר בעקבות התנגשות שני כלי שיט בו, שגרמה לעשרות נפגעים

ב-27 באוקטובר 1997 התנגשה אוניית מחפר באחד ממגדלי המחסום במהלך שיט בערפל כבד. האונייה טבעה תוך הטלת 3,300 טון של חומר חפור שהיו עליה. חלקו נערם על אחד השערים, מנע את היכולת לסגור אותו במשך מספר ימים וגרם לו נזק. סגירת המחסום לא נדרשה במהלך אותם ימים, אך לו היה בה צורך היה השיטפון שהיה נגרם מביא על פי הערכה לנזק של 13 מיליארד לירות שטרלינג.

בין השנים 1983-2010 נסגר המחסום 119 פעמים (43 פעמים בשל זרימה חזקה בערוצו שממערב ללונדון), לפי הפירוט הבא:

·       1983-1990 - 10 פעמים

·       1991-2000 - 39 פעמים

·       2001-2010 - 70 פעמים

במהלך חמש שנים מתוך 28 שנים אלו לא נסגר המחסום כלל (לאחרונה ב-1997). שנת השיא במספר הסגירות הייתה 2003, שבה נסגר המחסום 19 פעמים, ואחריה 2001 (15 פעמים) ו-2007 (11 פעמים).

אנחנו זוממים לנסוע לגריניץ׳ בשבת או בראשון ואולי נגיע גם למחסום. לא חשוב מה נראה, הסיפור יפה.

חיפשתי את המחסום בקטגוריה שבעת פלאי עולם בויקיפדיה. יש תת קטגוריה ״מבנים שנבנו במאה העשרים״ וביניהם המחסום. להפתעתי מצאתי ברשימה את ״טרסות הבאהיות, הר הכרמל, חיפה, ישראל״.  יש כבוד!