⁨כמו אצל עידן עמדי - נגמר⁩

ברברה

התחלנו את היום בשיגור נועה לארץ אבותיה. בדרך אל השדה ראינו שתנועה הנגדית קצת עמוסה. שיירה של 15 ק״מ מנסה להיכנס לבוקרשט מצפון. לא פקק אלא מצב זחילה. אחרי השיגור לקחנו קפה ארוך בשדה וכאמצעי מילוט החלטנו לנסוע לסנגוב Snagov. אגם סנגוב הוא אגם טבעי הגדול ביותר ברומניה, במרחק של כשלושים קילומטרים מבוקרשט וחמישה עשר ק״מ מהנתב״ג שלהם.

שטח האגם הוא כששה קמ״ר, רוחבו הממוצע כ -250 מטר ועומקו המקסימלי 9 מטרים. צורת האגם מוארכת ומפותלת מאוד, עם 11 מפרצים עיקריים. בתוך האגם יש אי הנושא אותו שם ובו שוכן מנזר סנגוב. על חופי האגם משתרע יער סנגוב. המקום מהווה שמורת טבע. באגם, באי ועל שפת האגם יש תנועת מטיילים ושיט סירות.

פאנצ׳ ליין: במנזר סנגוב קבור לחלוטין ידידינו ולאד צפש משפד העל!

האגם עשיר בדגה מגוונת, בין היתר שפמנון מצוי, קרפיון מצוי, זאב נהרות צפוני וזנים נוספים של דגי מאכל.

מסביב לאגם יש כמה כפרים, כולל כפר הנושא את השם סנגוב. מהטעם הזה האזור כולו סובב סביב נופש וספורט. מועדונים ומסעדות, מלונות ושייט והכל סבבה. הנווטת ביססה את הניווט על google maps והביאה אותנו לכפרים רבים, בתים גדולים ואחוזות, רחובות ללא מוצא...רק את סנגוב לא ראינו. לא את באגם ולא את הכפר. מה שנקרא בניווט – ברברה. מיד היה ברור ששיבושי ה-GPS נגרמו כדי להטעות את כתב״מי החיזבלונים. אין מה להתלונן, הימים ימי מלחמה.

ראינו כי טוב ושמנו פעמינו הביתה כלומר למלון. ביום מעונן וגשום זה ממש נעים לשרוץ בחדר. אחה״צ נסעתי למסעדה אחת מול האופרה לפגוש חברים ושוש הגיעה אח״כ ברגל מפני שהצורך בהליכה יומית גובר על הכל. משם לאופרה זה עניין של חציית כביש.

יום ה׳, טורנדוט של פוצ׳יני. האופרה האחרונה שכתב. מבוססת על מחזה של איטלקי אחד גוצי, עם חולם. המחזה עלה בקמרי על פי תרגום של אלתרמן מתי? יוני 67. קל לזכור. הסיפור על נסיכה סינית שבעבור להתחתן איתה יש לנסות לענות על שלוש חידות. מי שנכשל, נפרד מכל מה שיש לו מעל הצווארון. הנסיך כלף, בנו של מלך הטטרים המודח הולך על כל הקופה, זוכה, אבל הנסיכה לא בעניין. כלף חד לה חידה – אם עד הבוקר היא תדע את שמו הוא מוכן לוותר לה על התחייבותה. אחרי כל התעלולים המכוערים שלה נשבר לו ממנה דקה לפני הזריחה, ודווקא אז היא נזכרת שהיא אוהבת אותו וכו. כזה סיפור יפה וכזה כלף לא יפה וטנור מעפאן עם קול חלש כמו צופר של למברטה...

רוצה לומר שהכיף לבוא לאופרה בבוקרשט או בקלוז׳ נפוקה בצפון רומניה הוא שהיא זולה, זמינה, ויש הרבה מאד מופעים. הכיף לבוא לאופרה בלונדון או בתל אביב הוא שהכל שם מלוטש, מדויק, מקצועי, אין פיספוסים, אין רשלנות. אני שאני בא בעבור המוזיקה לא מוטרד מהגוון החפיפניקי. אבל בטורנדוט כאן ועכשיו זה כבר קפץ לי לעין קצת יותר מדי. ביחוד הטנור החיוור, כלף. הנסיכה הסופרן היתה בסדר גמור וזה נקרא חצי נחמה.

יום ו׳ לה ביידרה – מבחן הישרדות של הלייף

יש דברים שצריך לנסות פעם בחיים. למשל בלט. כשאני אומר לנסות הכוונה היא לראות מופע שלם של חמש מערכות. כמו לנסות להיות שלוש דקות מתחת למים. את הביידרה אני זוכר מהילדות מצד המוזיקה. זה שזה גם בלט אף פעם לא הטריד איש. את המוסיקה כתב אחד לודוויג מינקוס, מלחין וכנר אוסטרי ממוצא יהודי 1826-1917 שגם כתב את המוסיקה לבלט דון קישוט, ושתרם הרבה לבלט הרוסי הקלסי.

העלילה מתרחשת בהודו. סיפורם של הביידרה רקדנית המקדש ניקייה, והלוחם סולור, שנשבעו שבועת אמונים נצחית אחד לשני. (מאז כבר פג תוקף הפטנט של שבועת אמונים נצחית), אלא שאהבתם נתקלת בקשיים, הכהן הגדול גם הוא מאוהב ברקדנית, והראג'ה דוגמטה בחר בסולור לשאת לאישה את בתו גמזאטי. ניקייה מבלי לדעת על ההסדר מסכימה לרקוד בטקס האירוסים של השניים. זהו סיפור על אהבה, קנאה, מלחמה וניצחונם של הרוח והאהבה באווירה אקזוטית. בלט עם עשרות משתתפים ומאות תלבושות ותפאורה גדולה. באנו, ראינו ניצחנו! נהנינו מאד מאד מהבלט והמוזיקה של מינקוס שהיא מלודית, קליטה ונושבת ממנה הרוח של וינה במאה בתשע עשרה. אבל מה? בבלט אף אחד לא שר ואילו בזיכרון שלי יש אריה מושרת.

אחרי שחזרנו למלון הלכתי לחפש מה לא בסדר ומצאתי. יש אופרטה של אמריק קלמן בשם ביידרה (בגרמנית Bajadere), זה שכתב גם את נסיכת הצ׳ארדש ועוד כמה, והיא זאת שנתקעה לי בראש. בדיעבד הבלקאאוט היה קצת משפיל אבל אז נזכרתי בשנת הלידה שלי ועם קצת מתמטיקה סלחתי לעצמי. סיכום: הבלט של מינקוס וגוצי היה הפתעה נעימה מאד ואולי אתחיל קריירה חדשה כצופה בלט. במיוחד של הבולשוי. התחלתי להבין שהדיוק שלהם משדרג מאד את מראה העיניים.

סיכום. אחרי צרור של ארבעה אירועים מוזיקלים, ערים יפות, טבע נהדר, כיף של סבתא-סבא עם נועה המתגייסת, חברות וחברים כאן I shall Return.