כביש החוף בואכה בריסביין

בהזדמנות זו שנחתנו בבריסביין נודע לנו שיש חמישה אזורי זמן באוסטרליה. בטיסה הקצרה מקנברה לבריסביין הזזנו שעה. כאן שעה פחות מקנברה. לא שזה משנה את חיינו אבל צריך להתחיל לשאול שאלות בכל פעם שטסים.

מבריסביין מספר אפשרויות:

צפונה - לאורך החוף לכאורה עד האזור הטרופי אך בפועל מה שמעניין זה The Great Barrier Reef שאנחנו לא נעסוק בו מפני שדורש ציוד צלילה, מדריכים מתאימים, כלי שייט, המון זמן ובעיקר גיל מתחת לשלושים. לא במשמרת הזאת.

דרומה - לאורך החוף כאלף ק״מ עד מלבורן. אליה נגיע בהפוכה כפי שיסופר בהמשך.

מזרחה זה רק אוקיינוס ואנחנו לא דגיגים.

מערבה - לאזור הררי עם פארקים, יערות טרופים וכו. גם זה עניין של יותר ימים ממה שהקצנו.

בחרנו לעשות גיחה באוטוסטרדה דרומה כ- 150 ק״מ ולחזור לבריסביין צמוד לחוף. מתברר שיש מעט מאד נקודות בהן כביש מגיע ממש לחוף. רוב הדרך הכביש מוסתר ממזרח (מכיוון הים) ע״י צמחיה המסתירה מהנוסע את הים ואולי גם את הרוח השובב. נראה שצמחיה נשתלה על הדיונה בדיוק למטרה זו. אמנם בנקודות ספורות רואים את הים והגלים, החוף הרחב ומעט רוחצים במים, אשר מפאת גילם יוכלו לגשת לבגרות בעוד חמש שנים, ומעט יותר על החוף וחלקם עדיין ביסודי.

כשלא רואים את הים וזה כמעט כל הזמן, עוברים דרך ישובים קטנים, חביבים, מסודרים ומטופחים, פה ושם מרכז של מספר חנויות, הכל עטוף בעצים ומה שלא עצים, ירוק. שום בתים מנקרים עיניים ורוב המכוניות טנדרים. בקיצור – שום דבר מיוחד או מעניין פרט לשמות הישובים כגון מיאמי ביץ׳’ שטיגליץ, , Runaway Bay , Gold Coast. הים הסוער והקשה מהווה חלק זעיר מאד מחיי הקהילה. זה לא חוף להחזיק בו סירות פרטיות והרוח כה חזקה שהיא המפרידה בין האנשים לים.

בריסביין

עיר של 2.5 מיליון תושבים, קרוב לאוקיינוס עם נהר חוצה העיר, שטח של 5900 קמ״ר (חיפה 63 קמ״ר). כמה היא גדולה וחשובה? ב- 2032 האולימפיאדה תתקיים כאן. אני אהיה בן 83 אז לא בטוח שאשתתף. יש לה 22 רבעים, והנה הפתעה ראשונה: יש ספינות המפליגות לאורך הנהר בשיטת עלה ורד חופשי בתחנות השונות. המחיר? חינם. מוזיאונים? חינם. שטנו עלינו וירדנו וכל זה בנוסף להליכה של שוש איזה שעתיים.

1200 מ״מ גשם בשנה, כפול מהארץ, זה בעברית - מלא עצים בכל מקום עוד מלפני שקמה העיר ורק אבוריג׳ינים גרו כאן. ב- 2011 שטפון שיא שטף את העיר, הרים את הנהר ב- 4.5 מ׳ וגרם נזקים כבדים. בירקון זה לא היה קורה.

ההתנחלות הזו קמה באמצע המאה התשע עשרה כמושבת עונשין לעבריינים שכבר הוגלו לאוסטרליה כעונש אך הוסיפו להפליל גם כאן. כלא בתוך כלא. רק אח״כ הורשו אנשים רגילים להתנחל גם כן.

אכלנו במסעדה שנראית כמו יוונית, על חוף הנהר, דפקנו בקבוק יין, ובסוף התברר שהמלצרית הצעירה שלנו יהודייה מפריז. בעיר הגדולה הזאת יש הרבה מדרחובים וריכוזי בילויים, ומתברר שכדאי להזמין מראש. כבר היו מוסדות שנפנפו אותנו בגלל שלא הזמנו מראש. עיר מלאה צעירים ותיירים, ההיפך מקנברה השקטה הירוקה וחסרת הצעירים. יש גם הרבה סינים ודומיהם, אך אף פעם לא הבנתי מי התיירים ומי המהגרים. בכל אופן רובם מופיעים בהרכב משפחתי. אני חושב שההגדרה הראויה לבריסביין היא עיר תוססת, יותר מסידני, ככל שאני מצליח לשפוט.

יש להם גן בוטני מעולה, מבני ממשל, מגדלי זכוכית רבים גבוהים למדי, מתקני שעשועים, בית כנסת אחד לפחות. במלחמת העולם השנייה המפקדה של מקארתור היה בבריסביין והיום יש שם מוזיאון. עוד קוריוז מעניין – בנובמבר 1942 הצבאות האמריקאי והאוסטרלי הלכו פה מכות עם הרוג אוסטרלי אחד ומאות, כולל אזרחים, פצועים. המסיבה נרשמה כ״קרב על בריסביין״.

סיכום: אחלה עיר לתיירות. תובנה: שוש בחרה מלון בבמדרחוב, באמצע של הצנטרום. המיקום שווה כל גרוש.

אחרי שהות של חודש וחצי down under ונוכח השלווה והפסטורליה שהאנשים מעולמות אחרים משדרים, הגעתי להגיג: אפשר ללכת אחורה בזמן?

פעם השמאל היה בחורות בלי חזיות, אהבה חופשית, שיער ארוך, make love not war, ג׳ואן באאז, שרים קומביה אפופים לגמרי, בלי פקקי תנועה, מכוניות ישנות שנצבעו ביד, שיר השלום...

היום במקום אהבה יש fuck, הסמים הקלים של אז הפכו לתעשייה פלילית עצומה, השירים ההם הוחלפו בראפרים מכסחים, הבנות לובשות רק את החזיות בלי כל היתר, במקום ילדים הפרחים של פעם קיבלנו אינסוף אלימות מילולית ופיזית בכל גיל בכל תחום ובהיקף ובעוצמה שלא הכרנו.

במקום אהבה חופשית ולא מותנית יש לנו שנאה עמוקה ואדירה שאי אפשר למחוק.

כדי ללכת אחורה בזמן צריך לעסוק בשאלה איך ייראה העולם (בלעדי) בעוד חמישים שנה. עד איפה ההקצנות הנוכחיות יגיעו? מה צריך לעשות כדי לעצור אותן? הטכניקה הדרושה היא לא לבחון את הזולת אלא כל אחד את עצמו וזה כמעט בלתי אפשרי. אין בנו היושרה הנחוצה לכך.