ימים צפופים

וביום הראשון הלוא הוא יום רביעי בשבוע, ברא אלוהים את המנוחה. כלומר לפי התכנון המקורי זה היה אמור להיות יום מנוחה. אלא ש...

הנכדים עושים אימוני כושר בהדרכה יובל. ראיתי אותם עושים בריכות, לא ברור איך הם מתאמנים בחדר הכושר אבל העיקר שיוצאים משם מזיעים ועל כך, דיינו. לפי התיאבון לאכילה, האימונים מפרכים.

המבוגרים הולכים ברגל. שי לא למד ללכת אז הוא רץ ובנוסף גם מתאמן בחדר כושר. איתי רץ אולי לא יום יום אבל חצי מרתון רץ לפני ההגעה לאיטליה. היתר הולכים ברגל. כאן יש בעיה: אין שבילים או דרכי עפר בטבע. חווה גובלת בחווה וביניהן אין דרכים או מעברים. מאחר ולא ראינו בעלי חיים בכלל, אין שבילי עיזים. לכן המבוגרים יכולים ללכת ברגל רק על כבישים. אולם כמו שנאמר במהדורה קודמת כלשהי, לכל הכבישים עליהם נסענו עד כה - אין שוליים ומעולם לא היו להם שוליים. אם הולכים על הכביש זו בהחלט סכנה מפני שאיטלקי/ה המגיחים מעבר לסיבוב עיוור דורס הולכי רגל כי ככה זה בטבע. לאור ההסבר המדעי הנ״ל שוש ושלושת ילדיה נסעו לחפש שטחי הליכה.

שטחי הליכה הם לא מצאו אבל את הכפר Civita di Bagnoregio הם מצאו. זה כפר היושב על פסגת הר תלול שאפשר להגיע אליו רק ברגל ודרך גשר תלול מאד. עלו, עשו סיבוב ניצחון, וירדו עם רשמים טובים מאד.

משם הם נסעו ל-BOLSENA. בולסנה היא קודם כל אגם קטן מהכנרת אך גדול לשחיינים. בפינה הצפון מזרחית של עיירה בשם הבלתי צפוי – בולסנה. הכניסה לעיירונת מגיעה בגלישה מההר אל חוף האגם עם כל הנוף המתבקש. בחלק העליון של בולסנה מבצר בריון ורובע צפוף של בתים מתקופת המבצר. תמונה יפה כשמביטים מהחוף. הקטע האחרון לפני החוף שדרה באורך כשבע מאות מטר עם עצי גבוהים ויפים משני הצדדים וכן בית יפים עוד יותר. כך כל הדרך עד האגם. על החוף הטוב לרחצה מרינה קטנה, מספר מסעדות ובתי קפה. שקט גמור עושה את המקום קסום מאד. על המים והחוף להקה גדולה של ברווזים והתיירים מאכלים אותם מזון מהונדס. הרעיון הוא שכאשר הילדים במים ההורים יכולים להשגיח עליהם בעודם סובאים וזוללים. עד כמה ההשגחה לא יעילה תעיד הסערה. בעודם יושבים באחת המסעדות (סיור חיפוש שטחי הליכה, זוכרים?), והילדים במים, התקרבה סערה ממערב אל החוף. המילה סערה מתארה קיר שכלום לא נראה מעברו, רוח גבוהה, קיר הגשם והרוח באים מהים אל החוף. הילדים במים עד שהסערה הסתירה אותם ואת הגשם והברד שירדו עליהם. משנעלמו הילדים מן העין והחזית העלימה אותם, מה עשו המשגיחים? נלחצו וצילמו. לא שיכלו לעזוב המסעדה באמצע הפרעס. אבל לפחות דאגו ונלחצו וכתוצאה מכך צילמו. יותר טוב מכלום. לילדים היתה אורה ושמחה וששון. חוויה שיזכרו עוד הרבה זמן. ניר אומר שאם הרוח היתה מזרחית זה היה פחות מצחיק. אולי.

יום כזה הסתיים בארוחת ערב במסעדה בעיירה Castiglione In Teverina (להלן: טבריה) בין חומות המבצר כאשר בעל המקום שהוא גם מלצר עם שיער שיבה מתרוצץ בטירוף וגם פרס לנו שולחנות על הכביש ברחבה בתוך המבצר. בכלל לא ברור מה מבצר ומה כפר. הבניינים והחומות גבוהים, הרחובות צרים ולרב הם רק סמטאות צרות עוד יותר. מבחינתנו, הליכה בסמטאות צרות זה מאד חוצלארץ. כאילו בעיר העתיקה של ירושלים אבל צ ר ו ת.

יומיים אח״כ הם לקחו את כל השבט למעט כמובן את זקן השבט (והדרת פני זקן) ועלו שוב את העלייה התלולה למען יראו ויראו.

שיעור בהכנת הפסטה. זה מה שנרשם בתוכנית העבודה וזה מה שהובן על ידי הציבור הרחב. ולא היא.

אינסטינקטיבית שאלנו למה המורה לא יבוא אלינו? כתשובה נסענו צפונה שעתיים אל המורה. Podere Il Casale, Pienza – Tuscany מדובר בחווה אשר הוקמה על ידי זוג שוויצרי ממוצא סלוניקאי ולפחות היא יהודייה כשרה. לגביו לא שאלנו מפני שהוא עבד בחווה ואילו היא הייתה אתנו כל הזמן והעבירה השיעורים. לזוג חמישה בנים יהודים כשרים, אך עם האימא, סנדרה שמה, עבדו שתי בנות שעזרו לה ללמד 17 ישראלים איך מכינים מספר סוגי פסטה. הכינו מראש 17 ערכות של כלים עם קמח, ביצים, מים, מלח וכו, וכל אחד פעל במו ידיו ועשה פסטה, ואח״כ רוטב. במהלך העבודה צולמו כמה מאות תמונות. כשסיימנו להכין פסטה ורטבים, יצאנו לסיבוב בחווה בה יש עיזים ותייש אחד שהוא האבא של כל העיזים (תפקיד נעים למדי), חמור אחד, טווס שלמדנו ממנו שטווסים אוכלים נחשים, שני חתולים ג׳ינג׳ים, גן ירקות אורגנים, עצי פרי ונוף טוסקני. אחרי הסיור בחווה התיישבנו ליד שולחנות ארוכים במרפסת מוצלת עם רוח נעימה ולאט לאט החלו להגיע הגבינות והיין, הלחם הקלוי והפסטות שאנחנו הכנו במו ידינו. מסתבר שהכנו הרבה מאד פסטות. כל כמה שאכלנו עוד נשאר הרבה לקחת אתנו. כל היום הזה לווה ביין רוזה שכל המבוגרים רוו נחת רבה ממנו. במהלך הקורונה כשלא בא אליהם איש, המשפחה התיישבה וכתבה ספר עב כרס על תולדות החווה. הוסיפו לו מתכונים ותמונות והתוצאה מרשימה מאד. בסוף קנינו בחנות הקטנה של החווה מספר פרודוקטים, קמחים, דבש וגם חמישה עותקים של הספר.

שעתיים חזרה הבית.

בערב נסענו לכפר CORCHIANO רק לבדוק שעדיין עומד על תילו מאז שנת אלף ומשהו.

באיטליה אוכלים איטלקית. בעיקר פיצה ופסטות. בשביל חומוס ושווארמה אנחנו מכירים מקומות יותר מתאימים. אניני הטעם מביננו יודעים לדרג ולתת ציונים למסעדה זו מול אחרת. בשבילי, פסטה היא פסטה היא פסטה וזה בדיוק מה שאני אוהב. הבעיה היא הצורך לשליטה עצמית בתחום הכמויות. בעיה לא קלה. פעם אחת באיזו תערוכה בגרמניה, אכלנו בערב במסעדה איטלקית עם כמה איטלקים. כולם הזמינו פסטה כמנה ראשונה ואח״כ מנה בשרית. זה שישב לידי הזמין פסטה ואח״כ עוד מנה של פסטה. שאלתי מה לשמחה זו? כבר שבוע שאני לא בבית ענה. זה המסר: פסטה זה בית. חוץ מזה אנחנו אוכלים נקניקים וגבינות, מעט ירקות יחסית להוד השרון, פירות, מאפים שרות אופה ולחם שטל מכינה. הלחם-בלי-מלח שהמקומיים מוכרים לא מקובל עלינו. כמות הביצים בפרט והחלבונים בכלל נמוכה לעומת המקובל בארץ. כמות המתוקים גבוהה, גם כי הם טובים וגם כאשר אנחנו כוללים להקה בת תשעה צעירים מתחת לגיל גיוס, הביקוש גבוה. סיכום: אוכל לחיות עם אוכל איטלקי גם אם אני הוא האדם הראשון שכבר נולד ויחיה עד גיל מאתיים.

אתמול, יום שישי היינו ב- TODI. את תשעה באב עברנו תוך ציון והסברים לנוער אך ללא הקפדה בעניין הצום והקינות. לפני שיצאנו הדלקנו נרות ועשינו קידוש. כיף בלתי רגיל לקדש עם כל השבט ביחד. לדעתי על הרבנות להמליץ על קידוש בנוכחות כל השבט גם אם על היתר פחות מקפידים.

TODI היא מיני עיירה השוכנת, איך לא, על פסגת גבעה בגובה 500 מ׳ עוד מדרונות קצת תלולים. לא לגמרי. על צלע אחת בנו מספר בתים תלולים. מיותר לציין שהמילה בית מתארת בניה מאבן, אלא אם נאמר אחרת. פה ושם קורה שרואים בית מטויח מבחוץ ופה ושם מישהו גם זוכה בלוטו. היחס דומה. שוטטנו להכא ולהתם, הזמנו כרטיסים לסרט ברבי (בשעה 21:30 כי אין בלתה) ליום שני. חלק אכלו פיצות וחלק אכלו המבורגר ונקניקיות. קורה במשפחות הכי טובות. מסתבר שיש אירועים תרבותיים בטודי. בימים אלה של סוף יולי מתקיים שם פסטיבל בן שלושה ימים ״האזינו לצבעים״ אם הבנתי נכון

Ascolta i Colori. לכן היה שם קונצרט של היידן באיזו כנסיה (בהעדר בית כנסת מתאים) אבל בהתייעצות עם כרמל בת השבע - אם זה לא על מסך של אייפד, זה בלתי מקובל בעליל.

יש פטנט בטודי: מגיעים למגרש חניה במפלס הנמוך לרגלי ההר, חונים, ומשם יש קרונוע בן קרון אחד ומסילה אחת שעולה אל ההר ויורד ממנו, כמו מעלית, לפי לחיצה על כפתור. כך התאימו אמצעי תחבורה לצרכים, חינם כמובן. עבור התושבים יש גם כביש העולה להר אך חניה לתיירים על ההר בל תימצא. התבנית חוזרת על עצמה: הר או גבעה עם מדרונות תלולים, לפני כך וכך מאות שנים מישהו בנה ישוב מבוצר למעלה על ההר, חומות רציניות ובתים צפופים, מבני ציבור כגון כנסיות ועירייה, קצת ארמונות ובהמשך שתי נקודות תצפית לתיירים. כבר לפני כך וכך מאות שנים נקבעו שני דברים: אין חניה לתיירים אך יהיה אינטרנט בכל מקום. עוד קוריוז: 12 ימים אנחנו באיטליה ולא ראינו עיתון נייר אחד. אולי זה מפני שאנחנו מסתובבים המקומות היותר חכמים או מפני שאנחנו עדים להעלמות עיתון הנייר מעל דפי ההיסטוריה. לא נעים לי להודות אך גם ספרי הנייר נראים פחות ופחות. הוילה בה אנחנו גרים מלאה ספרים, בשני הסלונים ובכל החדרים האחרים אלא שכולם באיטלקית, למבינים בלבד.

הנוף הרגיל במסעדות ו/או בכל מקום: האנשים חופרים בטלפונים. כשאנחנו היינו קטנים זה לא נראה כך מפני שהיינו יותר תרבותיים ומנומסים ומפני שלא היו מסכים. אך כיום אני יכול לראות שזה לא יעצור ב- AR אלא יממש את החזון של אילון מאסק על שתילת צ׳יפ בראש של הנכדים.

היום יום ראשון נועד להיות יום בית. בבוקר עשינו קניות. מצאנו יקב הפתוח אחה״צ לטעימות יין. המבוגרים נסעו לטעום וסבא עם הצעירים נשארו לשמור על המחנה. 32 מעלות אינם הזמנה חגיגית להתרוצץ.

אנחנו גילינו שהאינסטלציה בחדר שלנו סתומה וזה אחרי החדר של הבבלים וחדרים אחרים שסבלו מחוליים דומים. היום יום ראשון ופרט להליכה לכנסיה אין הרבה מה לעשות בעניין. בשלושת הימים האחרונים היה ריח גז בחצר. היום קיבלנו את החשבון לפירעון: אין גז. אין בישולים. אין מים חמים. נדפוק אותם ונאכל בחוץ גם היום, כאילו שיש גז. כל המבוגרים מתלוננים על אכילה מוגזמת והעדר יכולת לעכל את מה שאוכלים, פורמלית שלוש פעמים ביום ופרקטית גם בין הארוחות הלעיסה בלתי פוסקת.

בעניין הבית אע״פ שהוא גדול בהרבה מעבר לצרכים שלנו, וכל החדרים והחזיתות פונים לנוף נפלא באמת, ויש בו הכל מעשרה חדרי מגורים ענקיים, כולם עם מקלחות ושירותים צמודים, שני סלונים 100 מ״ר כ״א, חדר קלפים עם בר, חדר אוכל המכיל את כולנו בקלילות, קמינים בכל מקום, בריכה גדולה, חדר כושר, סאונה, ג׳קוזי גדול ומה לא, טיב הבניה אינו משהו שנרצה לחקות. קצת סדקים, אין פנלים ולכן המפגש בין הקירות לרצפה לא תמיד אסטטי, סתימות תכופות, טיח לא חלק, פרזול וארונות מטבח ברזל ועוד מספר הסתייגויות. הערה זו נאמרה מעיניים של מי שבנה בית. לאורחים כלום לא מפריע.

היום עדי חוזרת לאמסטרדם ועל כן ניר הסיעה אותה לפיומיצ׳ינו וחזר בשלום לבסיס.

שעה וחצי לכל כיוון. וזה מזכיר לי לתאר את המיקום של אורבייטו בתוך איטליה. כפי שכבר הוזכר, אנחנו על רכס בהרי האפנינים הרצים לאורכו של המגף. כשליש דרך בין רומא לפירנצה ובדיוק באמצע איטליה - אם בודקים בין דרום לצפון. קרובים יותר לחוף המערבי ושייכים מנהלית למחוז אומבריה ובשכנות למחוזות לציו וטוסקנה. מקום סביר יפה ונוח לגור שמרחקו מהנתב״ג של רומא כמו חיפה לנתב״ג שלנו. הערים הגדולות הקרובות הן רומא ופירנצה אבל מי בכלל רוצה או צריך ערים גדולות? כל הישובים בסביבה קטנים עד בינוניים. רובם מאופיינים על העיקרון ההגנה כלומר בניה בראש הר עם חומות ומבצרים זה כמו השיכונים שלנו בקריית אליעזר. הסטנדרט שנבנה מזמן ולא בהכרח מודרני אבל הסטנדרט. המחירים של הנדל״ן זולים להפליא. סגנון הבניה באזורים הכפרים אינו מאפשר השוואה עם שיכונים או בתים משותפים. היות שהאנשים בסביבה התפרנסו מחקלאות, הכל סביב חוות לא גדולות. בנסיעה לאורך הכבישים רואים לעתים קרובות בתי אבן נטושים מפוזרים בסביבה חקלאית. מישהו אולי מעבד את האדמות אך המבנה של בעלות על קרקע ובניה צריך להילמד היטב מפני שלפני 150 שנה הכל היה נסיכויות קטנות והרבה פיאודליזם. את זה לא מוחקים בין לילה.

במקום אחד קראתי ששורות הברושים ציינו את הדרך לעולים לרגל. בהתחלה מהצפון עד רומא ואח״כ מרומא עד בארי. לא בטוח עד כמה הסיפור הזה אמין אבל כסיפור הוא מאיר עיניים. אצלנו נטעו אקליפטוסים לאורך הכבישים כדי למנוע מתצפיתני אויב לצפות על התנועה בכביש, למשל כביש גדות גונן או הכביש המזרחי של הכנרת. על כל פנים הרעיון ירוק ויפה. אפשר לפתח אותו שבמקום אבני דרך כל קילומטר יהיה דקל וושינגטוניה וכיוצא באלה.

במקום אחר קראתי שכנסיית הדואומו באורבייטו אחת היפות באיטליה. הנוסח הזה ״אחת היפות...״ הורס את המוניטין שלה. קודם כל – אחת מכמה היפות? שנית, למה לא לדרג מצעד היפות? שלישית מי בכלל מחליט על ״אחת היפות״? פוליטיקאים? אנרכיסטים? הרבנות הקתולית? מועצה מקומית? העיקר, אם זו החלטה של עיתונאים היא פסולה למאכל אדם. ואפרופו כנסיה: כמה כנסיות תייר חייב לראות במהלך חייו ולמה? שוב פסלים וציורים של מדונה עם התינוק בטיפת חלב או מדונה עם התינוק מחפשת חניה?

מה עשינו? נסענו לראפטינג על הנהר NERI אשר איטלקים שינו את שמו מ- NAHAR או כמו שמקובל אצלנו - נהר. לראפטינג מספר דרגות של שצף קצף ואנחנו בחרנו את האיטי יותר. בקטע מסוים כולם נכנסו למים ועל פי עדויות קנדיות (אלה מבינים במים קרים), המים היו קרים וסיפקו לי תירוץ מצוין למה ישבתי בבית קפה באותו זמן. בדרך חזרה עצרנו במפלים הבאמת מרשימים La Cascata Delle Marmore . טיול רגלי קצר מהחניה, תמונות, וחזרה לבסיס לשנ״צ ראוי לשמו.

יום אחד הוקדש לאסיזי או בלשונם Assisi. עוד עיר שיושבת על גבעה עטופה בחומה... לא עוד עיר. גם לעומת כל הערים היושבות על גבעה / הר עם חומה / מבצר... אסיזי מיוחדת מאד. עשיתי את כל העיר ביסודיות בזכות הפיאט הקטנה. עברתי בסמטאות הגדולות מהמרחק בין המראות החיצוניות רק בס״מ בכל צד. כל גומחה משמשת בית קפה או מסעדה. מלא אנשים הולכים ברגל בסמטאות והרחובות שאינם אלא סמטאות עם שם עברי אחר. יש להם חתיכת דואומו מרשים שמגיע עם סיפור:

זו קתדרלה היכולה להכיל 40,000 איש ואשה, ויש בה 150 מדרגות לעלות לגג. הכרטיס תקף לשלושה ימים אולי כי הזמן הדרוש לי להגיע לגג אם הייתי מנסה בכלל. היא יפה ושווה הצצה במיוחד לאספני קתדרלות. ביחיד: קתדרל׳ה עם סגול מתחת ללמד או קתדר-לה.

העיר מקום הולדתו של פרנצ׳סקוס הקדוש ואחת קלרה הקדושה, וזו הסיבה שהקתדרלה נבנתה מעל חלל קבורה עוד לפני שהמציאו את הרנסנס, אבל בעיקר – הרבה אומנות למי שמתעניין.

1997 שתי רעידות אדמה קשות הביאו חורבן גדול על העיר והכנסיות. נעשו בם עבודות שיפוץ רציניות והמבקר בה היום אפילו לא יודע מכלום אם לא קורא מראש ובפרט.

ביום רביעי ט״ו באב התחלנו את היום ב-BROSCO. הרעיון המרכזי הוא שאיזה נסיך בנה לאהובתו גן נהדר ולכן תיירים צריכים לבוא ולראותו (את הגן, לא את הנסיך) תיכף ומיד. ואכן נסענו משהו כמו חצי שעה, שילמנו דמי כניסה כחוק ולא התעלפנו. אלא מה? כמו בכל האזור, הדרך כל כך יפה שזה כמו בדרך לאיתקה: אתה נוסע בשביל הדרך ולא בשביל היעד. לטובת הנכדים, אני מצרף את הקטע הבא:

"..וְכָל הַזְמַן חֲשׁב עַל אִיתָקָה

כִּי יִעוּדְךָ הוּא לְהַגִּיעַ שָמָּה.

אַךְ אַל לְךָ לְהָחִישׁ אֶת מַסָּעֲךָ

מוּטָב שֶיִמָשֵךְ שָנִים רַבּוֹת

שֶׁתַגִּיעַ אֶל הָאִי שֶלְּךָ כֶּשֶאַתָּה זָקֵן

עָשִיר בְּכָל מַה שֶרָכַשְתָּ בַּדֶרֶךְ,

לא תְּצַפֶּה שֶאִיתָקָה תֲּעֲנִיק לְךָ עושֶר.

אִיתָקָה הֶעֱנִיקָה לְךָ מַסָּע יָפֶה

אִלְמָלֵא הִיא לא הָיִיתָ כְּלָל יוֹצֵא לַדֶּרך

הִיא לא תּוּכַל לָתֵת לְךָ יוֹתֵר.

וְגַם כִּי תִּמְצָאֶנָה עֲנִיָה – לא רִמְּתָה אוֹתְךָ אִיתָקָה.

וְכַאֲשֶר תָּשוּב – חָכָם, רַב נִסָּיוֹן –

אֲזַי תָּבִין הֵיטֵב מַהִי אִיתָקָה.

קוואפיס, קונסטנדינוס, כל השירים, תרגום לעברית- יורם ברנובסקי, הוצאת כרמל, ירושלים, 1993.

"אם אתה יוצא לדרך לאיתקה בקש כי יארך מסעך מאוד שופע הרפתקות.."

כך כותב המשורר קוואפיס בשיר "איתקה" שנכתב בשנת 1911.

ומהי איתקה?

איתקה היא אי קטן בים היוני. מתוך אי זה יצא אודיסאוס, אל מסעו שנמשך עשר שנים. איתקה הייתה נגלת לעיניו , מדי פעם במשך מסעו, אך משקרב אליה הייתה נעלמת. המשורר מדגיש שמדובר היה באי קטן ועני יחסית. אין למדוד את ערך המסע במדדים של "מבחן התוצאה".

אל לנו לחכות ל"אוצר" המחכה לנו בסוף הדרך. המתנה שמעניקה איתקה היא הדרך עצמה.

התהליך ולא התוצאה: הם החשובים.

אלמלא איתקה לא היינו יוצאים כלל לדרך.

כל אחד מאתנו, הוא אודיסאוס, וחייו של כל אחד מאיתנו הם מסע,

איש איש וה"איתקה" שלו.

אבל בערב, זה כבר משהו אחר. ביום ט״ו באב, בערב, הופיע האופרה דון ג׳ובני ובלי כל קשר, את ארוחת הערב הכינו ארבעת הנכדים, הבנים. קודם הכינו תוכנית. חילקו גזרות, מינו אחראים לכל גיזרה ופעילות, נסעו עם חן לסופר לצורך ביצוע פשיטה מקיפה, ושבו והכנינו את כל המנות בדיוק לפי התוכנית. ערכו והגישו יופי של ארוחת ערב כולל יין וקינוחים. מערב ליין הכינו מיץ פירות מקורי שכמותו לא נראה מעולם. בקיצור, אחרי הארוחה הנפלאה הזו נסענו לאורבייטו לראות באופרה אמיתית את דון ג׳ובני.

צריך לציין שבאולם התיאטרון העתיק והלא גדול, שכל כולו ציורים פיסולים וקישוטים, עם וילונות קטיפה כנהוג במיטב בתי האופרה, עם שלוש קומות של תאים בצדדים, היה חם. האולם נבנה כנראה לפני שהמציאו את המזגן ואת החשמל, וכנראה לא רצו לקלקל את האומנות על הקירות ולכן היה חם ורבים בקהל נפנפו בתוכניה. אצלנו הכוח עמד בגבורה מחצית אחת ואז התפצלו: כוח משנה א שכלל את שי, ישתבח שמו, יצא לפני ההפסקה והכין לכולנו סבב שתיה מרענן, אליו הצטרפו איתי ניר ונועה. הכוח הזה חזרה לוילה לשמור שלא יתקיפו אותה האירנים או הרוסים. כוח ב׳ שכלל את סבתא ושתי בנותיה ואותי, עמד בגבורה עד הסוף לוודא שדון ג׳ובני מת בסוף ושלא עבדו עלינו אחרי ששילמנו 30 יורו לכרטיס. היו דברים מצחיקים כמו הפליאה של ניר על כך שלא היה תרגום לאנגלית. מיותר לציין שהיינו דוברי אנגלית היחידים מפה עד לתעלת למאנש והקהל האיטלקי מבין את הטקסט לא רע כל עוד הוא מושר באיטלקית עם ניקוד.

אז מה קרה? למחרת שוטטנו באורבייטו וראינו את הקאסט של האופרה אוכל במסעדות. לא בטוח אם הרגו את דון ג׳ובני או אם שרד.

יום חמישי האחרון לפני הנסיגה (התקדמות לאחור). את הבוקר המאוחר רוב האוכלוסייה מבלה שוב באורבייטו. לא מובן איך עיר כל כך יפה נעימה ונוחה, כל כך אלמונית במסלולים התיירים. חבל, הם מפסידים. אנחנו מסתובבים בכל מיני פינות, אוכלים פה, מנשנשים שם, בודקים שוב ושוב את הנוף לראות שלא הזיזו איזו עיר או הר... כיף מזוקק. יופי של מקום במזג אוויר אחלה.

שעה 16:00 המבוגרים בחדר האוכל. מגיע סימונה Simone מהפירמה Wineafterwine

שהוא בכלל סומלייה במקצועו. סימונה מביא עמו צידנית עצומה, שולף ממנה שבעה דפים לבנים מסודרים ומסומנים לטעימות יין, מניח על כל דף במקומות המסומנים חמש כוסות, פותח חמישה בקבוקים יין ומסדרם בשורה עם המדבקות כלפינו, פורס שבע צלחות חד פעמיות עם סכו״מ ח״פ, צלחות של לחמים פרוסים, ארבעה סוגים של גבינות כולל אחת למריחה עם כמהין, בקבוק שמן זית שלדבריו הכי טוב בטוסקנה ו... מתחיל השיעור.

סימונה עובר על שלושת הבקבוקים הראשונים. מספר על היקבים, הבעלים, היינות משנת 2020, מוזג לכל אחד את כוס מספר 1 מבקבוק מספר 1, מריחים, טועמים, לאט לאט לוקחים חתיכת לחם עם שמן זית נפלא, הכי טוב שטעמתי בנסיעה הזו, קצת גבינה, מוסיף רקע על האדמות עליהם יושבים היקבים, על זני הענבים...

כנ״ל בקבוק 2 ובקבוק 3. אחרי ארבעים דקות או יותר עם הבקבוקים הללו, עוברים לבקבוקים 4 ו- 5. צריך לחדד שכל הבקבוקים מאזור מרכז איטליה, מהאזור ההררי. סיפורי היין רצים ומפלס הפוקצ׳ה והלחמים האחרים יורד במקביל למפלס השמן והגבינות. כמובן שבמקביל שותים מים ובסה״כ פרוטוקול הטעימות נשמר ועד סוף האירוע שנמשך כשעתיים כולנו שתינו מה שהיה לשתות ואכלנו את כל הגבינות, רוב השמן בבקבוק וכמות יפה של לחמים. אחרי הצהרים של טעימות. ניסינו לדרג בינינו אבל ללא היה קונצנזוס. הספיק לי לשמוע שיש למעלה מאלף יקבים של קיאנטי כדי להבין שלא אוכל להבדיל בין יום ללילה כשמדובר ביינות איטליה.

הבוקר האחרון הוא יום פיזור. כל אחד ליעדו. אך היום שקודם לו הלך בעצלתיים עד שבצהרים אכלנו ארוחה מפוארת ביחד בחדר האוכל, ארוחה שהכינו הבנות הקטנות יעל וכרמל (ביחד אין להן 17 שנים) ביעוץ וסיוע של טל. הארוחה היתה בעיקרה ארוחת סלטים של ירקות גבינות ופירות, ובתמיכה של קצת פסטות משובחות, והצדיקה הדלקת משואה ביום העצמאות.

אחה״צ באו מספר שעות של גשם. הילדים שרכבו על הסוסים בחווה סמוכה, נרטבו קצת.

שוש ואני התגנבנו חרש לאורבייטו. תפסנו הגשם עוד כשהיה תינוק, הספקנו לדגום בגלידה המשובחת שליד הדואומו, וזאת אחרי שעשינו סיבוב בעיר Castiglione in Teverina הנמצא 2.5 ק״מ מביתנו הקט והידועה ברבים כטבריה. ויתרנו על הפסטיבל בטבריה המיועד לערב יען כי היה חשוב לנו להישאר יבשים. למען האמת איני יודע אם הוא כלל התקיים למרות שבאירופה לא נהוג לבטל אירועים רק בגלל גשם, וזה קדם לארוחת ערב של פסטה לסיום נהדר שהתחיל עם קידוש כהלכה.

את הערב האחרון הנוער סיים בקריוקי בניצוח שי. למי שלא יודע, קריוקי זה שירה בקולות רמים מאד, לפחות אצלנו במשפחה.

מילת סיכום: איטליה של אומבריה וצפונה בפרט, ואיטליה בכלל, היא נהדרת. בתחילת אוגוסט, הכל ירוק, הכבישים צרים וגורמים לנהג לנסוע בישוב דעת, האנשים אדיבים ונחמדים פרט לחמוץ אחד שהביא לנו האוטו בפירנצה ובמחשבה שניה, אולי הוא לא איטלקי? אוכל קינוחים ויין באמת חגיגה. לא נרשמו נפילות, אפילו לא אחת. אותי הדהים כמה מוצרים אפשר לעשות עם פסטה ובכל פעם לחדש. החלק הכי סקסי כאן הוא המרחק בין בתי החווה. בית עולה כלום כסף ואם ממש לא הייתי רוצה לגור בארץ ישראל, הייתי שוקל לקנות בית קטן במקום מרוחק מבתים אחרים, עם נוף נפלא כמו שמציעים בחלק גדול מהבתים, פיאט 500 משומשת בצד ולא צריך הרבה יותר מזה. כל היתר פסטה שמן זית קינוחים ויין.