⁨יותר חם מאתמול 2

במהלך תדלוק לפיאט הקטנה פזלנו אל היין שהוצג בחנות הגדולה, ומיד נשמע בינג של אסימון נופל: האירופים שותים יותר יין ופחות מוגזים לעומתנו. הרבה יותר יין. בין היתר כי הוא זול. בלי פוזה ובלי דירוגים והבעות פנים של מבינים. אנחנו שותים פחות מהם כי אנחנו אניני טעם מופלגים, מבינים גדולים, משלמים מחירים יקרים מאד גם על יין שולחני רגיל. אין אצלנו Vino de la Casa ככה סתם קראף של חצי ליטר. חבל, אבל זה מי שאנחנו.

איטליה היא מיצרניות היין הגדולות והחשובות בעולם, עם תרבות יין שנמשכת כבר למעלה משלושת אלפים שנה. יינות איטליה הינם איכותיים ביותר ונמכרים במחירים נוחים יותר בהשוואה ליינות צרפת או העולם החדש (ארה"ב, אוסטרליה, ניו זילנד, דרום אפריקה). היינות מדורגים לפי ארבע רמות איכות ויוקרה והן: d.o.c.g. הנחשב הנדיר ביותר, אחריו d.o.c. לאחר מכן i.g.t. ולבסוף vino de tavola שהוא הפשוט והעממי ביותר. בנוסף, קיימות קטגוריות של classico ו riserva המציינות את הקשר לאזור הגידול (קלאסיקו) ואת התיישנות היין לפחות שלוש שנים בחביות עץ (ריזרב). באיטליה מגדלים יין בכל מקום, אולם אזורי גידול היין הידועים והנחשבים ביותר הינם: ונטו, פיימונטה, טוסקנה, קמפניה, סרדיניה וסיציליה.

אם כן, כמה יצרני יין יש באיטליה? 310,000 יצרנים!!!

אי אפשר לעצור את החיים עד שיהיה יותר ל א חם מאתמול. התחלנו את הבוקר במודנה. שי אומר שתושבי מילנו ברחו מהחום ונטשו את העיר. שי מגזים. במודנה לפחות עשרה עדיין בעיר. נכון שהם קשישים ממש ונראים לקוחות מיידיים של חברה קדישא, אבל בסה״כ התנועה בכבישים אפסית. מצאתי חניה כמה שרציתי, ואם הם מחלקים דוחות על כניסה לאזורים המיועדים רק למקומיים, הדוחות בטח מבוססים על מצלמות עמידות לחום ולא על פקחים ושוטרים. עשינו קצת סיבובים רגליים בעיר היפה אבל זו לא חוכמה: כל הערים בצפון איטליה יפות מאד, ביחוד באזורים העתיקים של אותן ערים, אותם סורקים התיירים. שכונות המגורים נקיות ויפות אך אין בהן אווירת המאה החמש עשרה או שש עשרה בתוספת חשמל.

מודנה היא האמא והאבא של החומץ הבלסמי. גאוותם על כך שהוא נעשה אשכרה מענבים בלבד בלי תוספת סוכר או חומרים אחרים. צחוק צחוק, הבלסמי אומר בוקר טוב אחרי עשר שנים. זה לא שהוא קם ויוצא מהחבית. לפני 12 הוא לא רואה בקבוק. 25 שנה זה סביר לגמרי. יש גם 100 שנה. אם קונים ישירות מהיצרן זה יותר אמין? כנראה. הממשלה יושבת להם על הוריד וכנראה שהוותק הרשום אמין למדי. מה עושה הבנאדם על הבוקר ביציאה ממודנה? ברור, ביקור אצל יצרן בלסמי. לפרוטוקול יאמר שאני מתעב חומץ מכל סוג שהוא, ובגלל זה הנווטת מתה על בלסמי.

כמו שאמרו לפני, אני רק ממלא פקודות. קנינו איזה שלושה אחדים שבבוא היום ירעילו לי את האוכל.

קראתי ב- ynet שבדרום איטליה אין הרבה מזגנים כי כולם עניים ובגלל זה שניים מתו מחום עד שלשום. רק ynet יכול לכתוב שטויות כאלה או שיש עוד? מעט מאד מזגנים שהצלחנו לספור פה בצפון תוך כדי שוטטות רגלית, בעצם רק אחד. אני מניח שהראייה שלי לא משהו אבל בכל זאת. ההיפך: לפני שנתיים ראינו בדרום הרבה יותר מזגנים וזה טבעי מפני שהקיץ שלהם חם יותר. על כל פנים, לעומת הארץ אין מה להשוות: האיטלקים עניים ומזי רעב.

ממודנה נסענו לסיבוב בבולוניה. התחלנו מכנסיית סן פרנסיסקו כי יש שם חניה בשפע. לא ממש Vilanova Di Costenazo אלא סיבוב במרכז העתיק והיפה אם כי פחות נקי בהשוואה לערים אחרות. האוניברסיטה המקומית היא העתיקה בעולם וידועה במיוחד בסטודנטים ישראלים אשר למדו פה רפואה ודברים אחרים. עוד יש לזכור שבולוניה היא באמת ובתמים מרכז קולינרי חשוב גם היום ולא רק בגלל שכאן המציאו את רוטב בולונז ישתבח שמו.

החום כבד מאד וכל החשק לשוטטות תיירותית נמס לאלתר.

המשכנו לפירנצה בדרכים כפריות. למות מקנאה מכל הירוק הרענן שיש אצלם בסוף יולי כשאצלנו הגולן הגשום מתחיל להצהיב באפריל. הנסיעה עוברת באפנינים וההרים מיוערים בצמחיה עשירה, הכביש עובר מנהרה-גשר-מנהרה-גשר וברובו עובדים על תיקונים. המהירויות סבירות, השמיים כחולים ובסוף מגיעים בניווט מדויק של שוש למלון הנמצא במרכז פירנצה, 100 מטר מהדואומו. הרכב אופסן ליומיים על ידי המלון ומכאן הכל רגלי.

השיטוט בתוך הלבה מערפל את ההכרה. השעון מראה מעל 38 מעלות חמות במיוחד והחדר במלון קריר מאד. אם לשפוט לפי התיירים בכיכרות כאן, אחוז התיירים שגילם מעל 65 הוא אחוז אחד אולי. הרוב בני הדורות X Y Z. כל מלכודות התיירים הרגילות, החנויות והמסעדות, נראים רדומים. החברה שמוכרים ציורים נראים חוששים שהציורים יתחילו לנזול מהחום. בחור אחד שר ומנגן ונשמע כמו תקליט בקליט שנולד למהירות 78 מנוגן על 33. בתנאים האלה, סביר להניח, אם להשתמש בביטוי של השובב שהיה שלוש פעמים ראש ממשלה באיטליה, ברלוסקוני, בתנאים האלה יש ירידה דרמטית בבונגה בונגה.

במאי 2022 נסענו לכאן ניר יובל ואני לטיול שלושת הדורות. נעזוב לרגע את גלריה אופיצי ואומנות זו או אחרת, השיא היה הביקור אצל פרארי, מזרטי, למבורגיני ופיאט בטורינו. הפרטים לא חשובים אבל אני מנצל זאת להזכיר שבאיטליה פועלים 13 יצרני רכב (!!) וזה מפני שהאיטלקים אוהבים רכב עם שני גלגלים (דוקטי, וספה, מוטו גוצ׳י, למברטה, אפריליה) ויותר (לנצ׳יה, אלפא רומיאו, אוטוביאנקי, פינינפארינה, פיאג׳ו, פיאט, פרארי, פגאני, למבורגיני, מזראטי, איווקו, אינוצ׳נטי,...). לכן גם מוזיאוני הרכב שלהם וחנויות המכירה שלהם מבליטים קו אחד לפחות: האסתטיקה. היופי של הכלים. רוב אלה נמצאים פה בצפון איטליה. לפיכך, למטייל שמגיע לכאן כשאין לבה זורמת ברחובות, אפשרויות ההנאה מהתעשייה הזו יכולה למלא טיול בפני עצמו. אחת התוצאות מאהבתם לרכב היא הנהיגה המקצועית והאלגנטית של האיטלקים. מצד אחד הם עוקפים וממהרים מימין ומשמאל מעל ומתחת. מצד שני אין צפירות בכלל ולחלוטין אלא אם תיירים מהמזרח התיכון מביאים להם את הדם למוח. כשצריך לתת דרך, הם לא חוסמים בכוונה כמו אצלנו. אם עומדים בפקק (ועמדנו 40 דקות) איש לא עוקף דרך השוליים ולא יוצא מהשיירה העומדת. מתחשבים במשאיות. הרי רוב הכבישים צרים מאד וכולם נצמדים לפס הלבן הימני בלי חיכוכים מיותרים. בעברית: אין עיגולי פינות וזה נפלא.

המפליא הוא העדר שוליים ברוב הכבישים. מראש עושים כביש בלי שוליים וכולם מגיעים הביתה בסוף היום. בתמורה, יש יותר מפרצי עצירה לעומת הנהוג אצלנו.