הלאה, דרומה.

כל הטיול שלנו מתבצע בתנועה מצפון לדרום. זה ימשך כך עד שתגמר לנו היבשה ואז נלך מזרחה ומשם צפונה עד קרייסטצ׳רץ׳. בתנועה דרומה אנחנו מבצעים חתך לאורך ניו זילנד ומקבלים תמונה לגבי טיבה של ארץ זו. הנוף לרוב הררי. הכבישים מנצלים ערוצי רבים ורצים ככל האפשר בעמקים כך שלרוב הנוף הוא הררי משני צידי הכביש. לפעמים מגיעים למישורים גדולים ממש.

לכל אורך הדרך, הצמחייה חד משמעית: שטחי מרעה או צמחיית בר צפופה מאד, לא אחידה אך רציפה בלי אפשרות להשחיל מפתח של סובארו בין הצמחים. העובדה שאין נקודה בה רואים אדמה מרשימה מאד ביחוד אנשים שבילו כמה שנים בנגב ובאילת.

ההפתעה של הנסיעה אתמול היתה חווה בה ראינו באפלו אחדים. לאחרונה ראינו אותם במונטנה. העיירה הקטנה בה לנו הלילה נקראת פרנץ יוסי והחלק הבולט בה הוא השלטים לגבי ״כאן כדאי להירשם לטיסת מסוק אל הקרחון״. יותר מאשר שלטים על מסעדות וקפה גם יחד. אותי המסוק לא חימם בגלל החשיפה לקור (על הקרחון) ולגובה אבל שוש קצת רצתה וקצת לא, אך ממילא לא מצאה טיסה בשעות הנכונות והסתפקה בטויוטה האדומה במהירות איטית.

את ארוחת הערב אמש אכלנו במוסד הנקרא alice way. מתברר שלפני קצת מעל מאה שנים, אליס נכנסה להריון. אחרי הלידה אמרה למר בחור שהם צריכים להתחתן כי כך הבטיח לה. זה היה הסירוב האחרון שלו מפני שאח״כ אליס חיררה אותו בארבעה קליעים, קיבלה עבודות פרך עד יומה האחרון ובזכות מחאה גדולה של נשים שוחררה אחרי שש שנים. אליס התחתנה, ששה ילדים, והמסעדה הוקמה ושייכת לאחת הנכדות שלה. כבוד גדול לאכול כאן סלמון ועוד כמה דברים טובים. כל זה על רקע מסוקים באים והולכים.

קרחון פרנץ יוסקה לא משהו מדהים. אחרי אירופה וצפון אמריקה לא מתעלפים. שוש אומרת שאחרי ארגנטינה זה קרחון בסדר גודל של קרטיב. נסענו לנקודה ממנה רואים היטב את קרחון פוקס אבל תקעו לנו שמש מאחוריו ולכן קשה לצלם. זהו. אלה כל הקרחונים של ניו זילנד. היא הרבה יותר חזקה בכבשים.

במקום אחד נתקלתי בעתון מקומי עם כותרת another water crisis. לא קראתי גוף הידיעה אבל התחלתי להפנים שמשהו לא בסדר. חצינו על גשרים כמובן עשרות רבות של ואדיות, וכמעט בכולם היה זרזיף קטן בעוד שהוואדי עצמו יבש. לא ברור לי אם זו העונה או הבצורת היחסית או התבכיינות לשמה אבל עדיין לא היה יום שלא ראינו גשם. אח״כ חשבתי שאולי הפשרת השלגי היתה חלשה וזה הבסיס לכותרת. בארץ יש מומחים כמו צבי רבהון שמומחיותם באיגום מי שטיפונות וגם אם השיטפון מגיע פעם בשנה, צבי כבר ילכוד את המים. כאן לא ראינו ולו סכר אחד לכן מבחינת תלונות, יש לדחות אותן על הסף. שיוציאו את האצבע מהמקום החם והנעים ויתחילו לעבוד.

באחת העיירות עצרנו כי היא מפורסמת באבן ירקן והאנשים המעבדים אותה. עושים תכשיטים ופסלונים וזה יפה ותו לא. אפרופו העיירות הפיצפונות, אני מצהיר שכל הרחובות בכל העיירות הפיצפונות רחבים כדי 5-6 נתיבים, אפילו אם גרים על הרחוב הזה ארבע משפחות. אולי זה תקן בניה ואולי מסיבה אחרת אך כתושב ברחוב גברעם שאין בו מקום חניה לעגלת תינוקות נפשי יצאה מקנאה. חבל שאין בארץ חוק המכריח את מהנדסי העיר לעשות מה שהניו זילנדים הנחמדים עושים. אולי הם נחמדים כי אין להם מהנדסי עיר מכוערים כמו אצלנו.

מילה על בתי המלון. כל מה ששוש הזמינה היה ארבעה כוכבים ומשתי סיבות:

א. אין יותר כוכבים.

ב. כי ככה היא רוצה.

לידיעת מטיילי העתיד: כל המלונות נקיים למופת, בכולם יש מטבחונים ערכת קפה וחלב לפחות, אין ארוחות בוקר, בכולם יש מרפסת קטנה עם שני כסאות ושולחן קטנטן וברובם אין מפיות נייר שזו תופעה רוחבית בכל ניו זילנד.

שתי הערות:

המחירים 100-150 usd ללילה.

ארבעה כוכבים בניו זילנד זה לא הכוכבים הישראלים האירופים או האמריקאים. אלה כוכבים מקומיים, יותר צנועים, יותר פרקטיים, אך הכל נוח ונחמד כמו התושבים. תמיד אפשר לחמם את החדר ולרוב בעזרת רדיאטורים, תמיד המים חמים אך לרוב בזרם חלש לעומת המקובל במזרח התיכון ובקיצור – אין הפתעות. הכל עובד לפי הכוכבים המקומיים.

ההשוואה שהרגע עשיתי לא לגמרי עניינית. יש כל כדור הארץ ויש ניו זילנד הקטנה. הם שונים מהפלנטה שלנו. הם הולכים בכפכפים ואפילו ראיתי אחד עם כפכפים וגרביים לבנות. אולי הלך לחתונה. רובם ורובן במכנסיים קצרים בלי קשר לסביבה ולנסיבה. הם באמת חיים בצניעות, נוסעים בצניעות, אוכלים בצניעות ולפי איך שהם חיים ונראים, המלונות שלהם ממש בסדר גמור. אי אפשר להשוות ניו זילנדים לפלצנים של ניו יורק או לוס אנג׳לס או לונדון. אלה ואלה לא רואים בלילה אותם כוכבים ולא ביום את אותם כוכבי בתי המלון. ושוב – גם המחירים לא אותו הדבר. נא לתאם ציפיות.

זאת ועוד: לניו זילנד לא נוסעים בשביל האוכל אלא ל מ ר ו ת האוכל. אולי באיזה מגזין שמקר כתבו פעם על מסעדה משובחת או מנה ממש טובה אבל בלי סיוע מסיבי מ- 8200 והמוסד, התייר הרגיל ייחשף לכמות האורניום באיראן לפני שיגיע לאוכל ממש בניו זילנד. התגלית שלי הייתה צ׳אודר וזה מפני שעברו שנים רבות מאז הביקור האחרון בבריטניה. אבל שלוש מנות שונות היו טעימות. נכון, אני גיבור גדול על הניו זילנדים החביבים אבל זה מפני שטרם הגענו לאוסטרליה.

היום עברנו במסלול על דרך יפה וטיפוסית (הרים גבוהים, ירוק, קצת שטחים למרעה, לאורך חוף הים...) עם הפתעה! אחרי 19 יום בארצם ראינו שתי חלקות שנחרשו וכך לראשונה ראינו שהאדמה כאן אפורה כאילו פוררו סלע בזלתי.

גם הפתעה פחות נעימה. יש כאן חיה הנקראת אופוסום, בסדר גודל של חתול לא גדול. לא ברור לי אם זה דגם מקומי או כללי וגם לא מי הזמין אותה לכאן. לאורך קטע של 60 ק״מ בערך ראינו כמה מאות חיות דרוסות על כביש שהוא באמת דל תנועה, ורוב הנהגים לא בדווים. חלק מהדרוסים היו אולי עופות חסרות כושר תעופה, חלק אופוסום בוודאות וחלק עב״מ. אבל אני תמה איך כל כך הרבה חיות דרוסות אע״פ שלא ראינו אפילו אחת לאור היום.

ולסיום, בחווה לגידול סלמון ראיתי מפה משנת 2001 עליה כתוב שבניו זילנד יש 9 מיליון פרות, 50 מיליון כבשים ו- 4 מיליון תושבים. אני יודע שהתושבים מונים כיום 4.8 מיליון. לגבי הפרות והכבשים – אשאל אותם מחר.