⁨בריסביין ואדלאייד⁩

25 בדצמ׳ 2022
זמן קריאה 6 דקות

עודכן: 29 בדצמ׳ 2022

עיר של 2.5 מיליון תושבים, קרוב לאוקיינוס עם נהר חוצה העיר, שטח של 5900 קמ״ר (חיפה 63 קמ״ר). כמה היא גדולה וחשובה? ב- 2032 האולימפיאדה תתקיים כאן. אני אהיה בן 83 אז לא בטוח שאשתתף. יש לה 22 רבעים, והנה הפתעה ראשונה: יש ספינות המפליגות לאורך הנהר בשיטת עלה ורד חופשי בתחנות השונות. המחיר? חינם. מוזיאונים? חינם. שטנו עלינו וירדנו וכל זה בנוסף להליכה של שוש, עוד איזה שעתיים.

1200 מ״מ גשם בשנה, כפול מאשר בארץ, זה בעברית - מלא עצים בכל מקום עוד מלפני שקמה העיר ורק אבוריג׳ינים גרו כאן. ב- 2011 שטפון שיא שטף את העיר, הרים את הנהר ב- 4.5 מ׳ וגרם נזקים כבדים. בירקון זה לא היה קורה.

ההתנחלות הזו קמה באמצע המאה התשע עשרה כמושבת עונשין לעבריינים שכבר הוגלו לאוסטרליה כעונש אך הוסיפו להפליל גם כאן. כלא בתוך כלא. רק אח״כ הורשו אנשים רגילים להתנחל גם כן.

סיכום: אחלה עיר לתיירות. תובנה: שוש בחרה מלון במדרחוב, באמצע של הצנטרום. המיקום שווה כל גרוש.

עדיין בריסביין ובסמוך לה.

עם הנחיתה כאן קרו שני דברים: האוטו שקיבלנו היה סיני, 3MG. בפעם הראשונה בחיים אוטו סיני. נכון, השם היה בריטי בעברו אבל האוטו סיני. לא אהבתי את ההגה הנוקשה, העדר מערכת בלימה אוטומטית, אין שמירת מרחק, בלם יד מיכני, מושבים נוקשים... מיד תוקנה ההזמנה לרכב בתחנה הבאה, אדלאייד, למשהו גדול יותר.

הדבר השני היה שחטפתי הצטננות מעייפת וכך הרווחתי שעות שינה שלא הופיעו בתפריט הרגיל אך שיבשו לי המוח והכתיבה.

הגעה בלילה למלון Hyatt. תוכנת הניווט הביאה אותנו לסמטה ששוש קראה לה הקסבה של ג׳נין. לא הגיוני שכניסה למלון טוב נעשית דרך סמטה בקסבה. בבוקר התברר שלמלון יש כניסה נוספת מהמדרחוב, להולכי רגל בלבד ושהמיקום נפלא. הגישה לרכב אפשרית רק דרך הקסבה. הפתעה לא נעימה עם סוף נהדר. בהמשך התברר שלעיר יש כמה וכמה מדרחובים, מרכזי בילויים, טיילות לאורך הנהר ובכלל נעים מאד לשוטט לכאן ולשם גם בזכות בנינים רבים מתקופות שונות ועיר נקייה ומטופחת עם צמחיה עשירה.

למשל, ביקרנו במוזיאון העירוני שבעבר היה בניין העיריה. הם מנציחים את תולדות העיר הקיימת קרוב ל- 200 שנה. זה לא חומר שישראלים נדרשים להיבחן עליו חמש יחידות, אבל נחמד לראות איך הגויים עושים דברים. יש שם גן בוטני יפה וכמובן גדול מאד, יש עצי אשוח סמליים לרוב לכבוד חג המולד המתחיל הערב, ולחלקם מתנוסס כוכב בית לחם המזכיר לנו מאין באנו ולאן אנחנו חוזרים.

את בריסביין חוצה נהר בריסביין (זה שמו) בפיתולים גדולים ולכן הפלגה במעבורת יכולה להימשך למשל שעה אך הליכה ברגל בין שני פיתולים יכולה להימשך 10-15 דקות כך שיש היגיון וטעם בהפלגות כיוון אחד, למרות שהן חינם, מפני שהדרך הרגלית מעניינת ונעימה. גם כשיש רוח, ותמיד יש רוח, הבניינים הגבוהים מייצרים מסתור מפניה.

בריסביין העיר, ככל שהיא תוססת ונהדרת, נמצאת באמצע חתיכת חוף של מאות ק״מ המקבילה לחוף הים התיכון בארץ והנקראת גולד קוסט. חוף לקייט, ללכת לים, מזג אוויר נוח וחם יותר מהדרום (מתקרבים לקוטב הדרומי). שלא כמו בארץ, יש תמיד כבישים קרובים מאד לים, ראשיים יותר או פחות, אבל ... רוב הזמן הצמחייה מסתירה את הים ואת הרוח. במקומות מועטים יש גישה לים ולחופים מוסדרים יחסית. אין מציל, אין פחי אשפה ובטח לא מקלחות, אבל יש חניה לא גדולה וזו ההגדרה של חוף מוסדר. מצד שני מספר המתרחצים לאלף ק״מ חוף כמו בחוף הילטון לבדו. הטמפרטורה של המים 16-19 מעלות ועבורנו זה אמבט קרח. כנראה גם עבור רוב המקומיים ו/או התיירים. בתמונות ששוש צילמה אפשר לראות עשרה אנשים במים בחוף עירוני. החוף עצמו יפה, לבן, לרגלי צוקים גבוהים וארוכים יותר מהרצליה ותמיד מוכה רוח.

נסענו דרומה כ- 150 ק״מ עד Byron Bay בכביש מהיר וחזרנו צפונה בכבישים צמודי חוף. לאורך כל הדרך חזרה היו פחות מעשרה חופי רחצה. הדרך עצמה והעיירות לאורכה, נעימים ונחמדים. ככל שמתקרבים לברייסביין בניני המגורים הולכים וגובהים ולרובם נוף לים ולרוח, אך מגובה הכביש רואים רק צמחיה צפופה.

למחרת נסענו צפונה בכביש מהיר כ- 120 ק״מ עד Noosa Head. חזרה לאורך החוף, כמו שהיה בדרום. ביעד יש פארק עם מסלולי הליכה, אחד ביער גשם, אחר לאורך החוף, אך בסך הכל זה הנוף כמו בדרום – מקביל לים, צוקים נמוכים מעל חוף רחב ולבן, רוח, ים קר, מעט מתרחצים ועוד פחות נקודות גישה לחוף. מה שלא הבנתי הוא כמות הרכבים עם גלשן קשור לגג לעומת החופים עם גלים ראויים לגלישה. החופים שראינו ומתאימים לגלישה – אפס. היו שם גלים כמו בחוף השקט הזקן שלנו בחיפה. שום דבר שמזכיר במשהו את הוואי. אז למה כל כך הרבה גלשנים קשורים למכוניות?

מבריסביין טסנו לאדלאייד.

שעתיים וחצי טיסה וחצי שעה שינוי באזור הזמן. כלומר זה לא אזור זמן אחר אלא פשרה של חצי שעה בשעון. מגובה הגישה לנחיתה ראינו שטח גדול מאד עם גגות שטוחים, רובם אפורים. בדיעבד התברר שהנתיב לנחיתה לא הציג לנו את המגדלים, את החלק היותר אורבני, ויש כאלה.

הלכנו לקחת הרכב והפקיד הישיש שמח לתת לנו פאג׳רו ספורט עם לוחית רישוי של הטריטוריה הצפונית, שמבחינת מיקום זה קצת אחרי העולם הבא. לשמחה מה זה עושה? אנחנו נחזיר הרכב במלבורן והוא נפטר מהטרפה. פאג׳רו זה מספר קטגוריות יקר יותר מההזמנה שלנו. זה ג׳יפ גדול ורציני הרבה יותר ממה שוש מרשה להראות לה בתמונות. סיפרנו לו שאנחנו בדרכנו לקנגורו איילנד והוא עודד את רוחנו וסיפר שזה חרא של מקום, שרק שלושה אנשים מאדלאייד ביקרו אי פעם באי, שהאי מלא קמפרים ושהתנועה בו טמבון לטמבון, ולהמחשה גם הצמיד אצבעות משתי הידיים... בקיצור, הנפיק לנו תעודת פסיכי. עוד עצה טובה היתה לו והיא שלפני שנחזיר האוטו כדאי שנשטוף אוטו אחרת יחייבו אותנו 100 דולר על ניקוי. את הפסוק הזה הוא אמר בהנחה שאנחנו עומדים לחרוש בשטח כל גיא עמק והר באוסטרליה. הוא סיפר שהוא גמלאי של הצבא האוסטרלי ושהוא בכלל מטסמניה.

מבלי להיכנס לעיר, לקחנו אזימוט דרומה אל צימר קרוב לקייפ ג׳ארוויס, נמל המעבורת הלוקחת את הטיפשים אל קנגורו איילנד, דרך מיצר המדרגות האחוריות Backstairs Passage 13 ק״מ מנמל היציאה. הצימר לא משהו לספר עליו אבל בחמש וחצי בבוקר יצאנו ממנו ובשש כבר היינו השניים בתור למעבורת של שבע.

האי עצמו, השלישי בגודלו באוסטרליה, אורכו 150 ק״מ, רוחבו נע בין 0.9 – 57 ק״מ ושטחו 4405 קמ״ר. מתגוררים עליו כ- 4400 תושבים ויש ישוב קטן אחד פיצפון, Kingscote שמו, שובך (או קוטג׳) המלך בלשון הקודש. אני מקפיד להציג את תרגום השמות לעברית רק כדי להמחיש את מקוריות מתן השמות באוסטרליה הזאת. האי עצמו נקרא על שם הקנגורו האפור המזרחי או בעברית הקנגורו התימני. חיים בו קיפודן בהיר, תת מין אנדמי, ואין כאן ארנבים, שועלים וחתול בית. למה? מפני שהאי נוצר כתוצאה מעליית פני הים רק לפני 9000 שנה. עד אז היה מחובר ליבשת. מאז שנוצר, נכחדו בעלי חיים מסוימים והאנשים יחד איתם, מסיבות לא ידועות. לפני כ- 2000 שנה שבו האנשים ואלה שחיים כיום על האי מגדלים כבשים, תפו״א חיטה וענבים. יש על האי 30 יקבים ועד כאן מידע יבש.

מה שראינו בפועל זה שרוב הזמן היינו לבד בכבישים המצוינים, השוליים ההדוקים בגובה הכביש כך שאין בעיה לרדת לשוליים. רבים קטעי הנסיעה בהם רואים קדימה לטווח ארוך כביש ישר ואינסופי, אוסטרליה מהסרטים, וכשמביטים סביב רואים בע״ח רק לעתים רחוקות. שלוש פעמים ראינו לטאות הנקראות דרגון, 60 ס״מ החתיכה, מעט עופות ותו לא. אבל כאן גם השלמנו עם הקנגורו.

הסיפור הוא שבשבועיים שלנו באוסטרליה, לא ראינו קנגורו אחד בטבע. כלומר ראינו כשלושים קנגורו דרוסים ואף לא אחד חי. פיתחתי תיאוריה שלבקשת משרד התיירות מישהו מייצר ומפזר קנגורו דרוסים על מנת שהתיירים ישתכנעו שיש קנגורו באוסטרליה. ליתר בטחון הוסיפו תמרורים ״זהירות 4 ק״מ הבאים קנגורו קופצים לכביש״ אע״פ שבפועל יש סיכוי רב יותר להיתקל במיג 29 חמוש.

עשינו עוד מאמץ ובמהלך הביקור באי, נסענו לגן חיות פרטי לראות קנגורו בגודל טבעי שזה פחות או יותר בגובה שלנו כשהוא עומד. ראינו שם דינגו, serval חתול פרא גדול מחופש לנמר, קואלות, וולאבי (קנגורו במידה מדיום) עוד דגם קטן של קנגורו במידה S שאיני זוכר את שמו, אבל את הגדול לא ראינו.

ובכן היום בדרכנו אל המעבורת כדי לצאת מהאי, ראינו קנגורו חיים!!! בהתחלה אחד ואח״כ עוד איזה מקבץ של חמישה. שוש צילמה אותם קופצים למטרות ריצה. גם אם הם נשתלו ע״י האוסטרלים – יש קנגורו חיים באוסטרליה.

אחרי השייט חזרה מקנגורו איילנד נסענו לאדלאייד, כמאה ק״מ בדרכים משניות. יפה נעים ופסטורלי. כל החיטה נקצרה. במגרשי החניה לבע״ח פוזרו הרבה חבילות גדולות של חציר והחיים יפים להם. מיותר לציין שכמו בניו זילנד, האוכלוסייה מסודרת בחוות. חווה גובלת בחווה. כך המצב לצד הכביש. קראתי שלמעלה מחצי שטח האי כלל אינו מבורא והוא עדיין פרא. רבע משטח האי פארקים, וכל החקלאות שראינו יושבת על רבע האי.