⁨בכיוון השעון⁩

הקשיים עם היעפת נמשכים. אחרי ארבע שעות קמתי אבל הכל קורה בתנועה איטית. בעשר וחצי באו מחברה להשכרת רכב למסור לנו אוטו. מתוך כבוד לארץ המוצא של הורי או בגלל שלא היה להם רכב זמין אחר, הביאו דאצ׳יה דסטר שזה הג׳יפון של דאציה. רכב רומני באמצע האוקיינוס השקט (!!).

יצאנו להקפה.

האי טהיטי רוחבו 45 ק״מ ושטחו 1042 קמ״ר. כביש הטבעת המקיף את האי, צמוד מאד לחוף ואורכו בערך 140 ק״מ. פרט לטבעת, יש רחובות אך לא כבישים חוצים את האי מפני שכולו, כלומר האי, גבוה מאד ומתרומם במקומות רבים כבר משפת הכביש. ההר הגבוה באי 2261 מ', בהקבצה של החרמון הישראלי. על המדרונות התלולים הצמחייה צפופה וסבוכה מאד וקולקציה רחבה מאד של עצים ושיחים מייצרת גוונים רבים של ירוק אך בשום מקום על האי אין צבע שאינו ירוק או כחול פרט כמובן לפרחים הגדולים והרבים המופיעים בכל הצבעים.

עד כאן מה יש בטהיטי. מה שאין בכלל זה לכלוך. הכבישים, שוליהם, החצרות ככל שרואים בנסיעה, בין הבתים, הרחובות והסביבה בכלל, לא זו בלבד שאין בהם ניילונים, פחיות, קרטונים וזבל אחר, אלא שהכל מטופח ומגונן בהרבה תשומת לב, בגלי קשר לחתך הסוציואקונומי של המקום. מעורר קנאה.

הפולינזים האלה הם אנשים ונשים ג ד ו ל י ם מאד בשלושה צירים ובמשקל. נשים רבות שראיתי כאן היוו לי אתגר מחשבתי איך בחור מחבק את הבחורה אם אין לו ידיים באורך חדק של פיל אפריקאי בוגר. אז זהו שיש לו. הם פשוט עבים ומסיבים כמו בניין סולל בונה. מי שהמציא את הביטוי הענק החביב, עשה זאת בעת ביקור בטהיטי. אבל מה? למרות הגודל המרשים שלהם, נחמדים מנומסים וחייכנים עד אין קץ.

בדרך עצרנו בסופר אחד די גדול יחסית למקום. בניסיון לשרוד, הלכנו על הירקות וזה היה מדהים! ירקות ופירות ענקים! פעם ראשונה בחיים שצילמתי אבוקדו, פפאיה, מלפפונים. עד היום רק אכלתי אותם פתאום הם מתגלים במידות לא מוכרות. אני מקווה שניר יצליח לצרף את הראיות המצולמות לבלוג. לעומת זאת הארטיקים בלי סוכר של פלדמן הדבר האמיתי ואילו מה שאכלנו כאן כגלידה וקסטה, משה נותן לתרנגולות והן מחמיצות פנים.

אפרופו אוכל. עלתה השאלה למה הפולינזים כאלה גדולים, ומה שגרוע יותר מבחינתי - אין כאן קרחים! לכולם שיער מלא בכל גיל והנשים עם שיער אסוף בצורה אחידה. אם רואים קרח הוא בטוח אשכנזי לבנבן. עצרנו לאכל במשאית אוכל. בפפטה. food trucks באים במקבצים. מסודרים עם חניה ושירותים נקיים. ובכן לב האוכל הוא הבגט. מה ששמים בפנים זה לגמרי לא חשוב. להגיש לשוש בגט ממולא עוף וחפצים אחרים, אבל בגט באורך חצי מטר, זה כמו לתת לה את כל האוכל שתזדקק לו עד גיל שמונים, מראש ובמכה אחת. ז ה מה שהורס לפולינזים את הדיאטה. אגב, הבגטים שקיבלנו היו טעימים מאד. מה היה בתוכם איש אינו זוכר.

התחלנו את היום עם שמים כחולים ושמש. בצהרים הגיעו עננים וירד גשם למשך כעשרים דקות. העננים ביצעו משימתם והלכו להם שפי (מה זה השפי הזה?). הבחור של השכרת הרכב סיפר שזה יום שמש ראשון אחרי מספר ימים של גשם רצוף. ואפרופו סיפורים, הערלים המקומיים מדברים טהיטית וצרפתית. את הראשונה לא זכרתי שלימדו בעירוני ג אבל הצרפתית שלי, אולי בגלל הקרבה לים, התגלתה כחלודה לגמרי. אני מדבר צרפתית ויוצאות לי מילים באנגלית. אפליקציה חדשה או משהו.

לשנינו הנוף הירוק הצפוף והטרופי לא חדש. קרוב לארבע שנים בקו המשווה וארבעה ביקורים לא קצרים בהוואי מייצרים לנו היכרות עמוקה עם ה- bush. אבל בטהיטי רוב הדרך הנ״ל כ- 140 ק״מ עוברת ממש ממש צמודה לחוף הים, ו ז ה כבר עניין אחר לגמרי. יש לזכור שרוב הזמן ההרים התלולים מאד מאד צמודים לדרך בצד ימין מפני שנסענו עם כיוון השעון.

ככל שהפולינזים נחמדים ומסקרנים ואני הולך לקרוא עליהם יותר, חיות לא ראינו. לאורך כל הנסיעה ראינו כעשרה כלבים הנקראים אצלנו משוטטים, אם כי איני יכול ערוב שהם לא מסופחים לבתים מסוימים אבל נהנים מחופש תנועה מלא. ראינו גם לא מעט תרנגולות, לעיתים מלווים ע״י אפרוחים, והכל ככה סתם לצד הכביש. חיות אחרות של ממש לא ראינו למעט כמה חורים באדמה שהקבלנים האחראים לביצועם היו נברנים אלה ואחרים.

לפפטה יש שוק גדול ומרווח עם דוכנים מסודרים הפועל בין השעות 05:30 - 16:00. היום הגענו אליו 15:30 ורוב הביתנים כבר היו סגורים. בבוקר נצא מוקדם כדי לתפוס אותו פתוח. מה שבטוח, מוכרים שם בדים צבעוניים ופנינים שחורות ולבנות לרוב.

שני טיפוסים ידועים הוכיחו תבונה רבה וחיו עד שנקברו בטהיטי. פול גוגן וז׳אק ברל. גוגן עם רקע בצרפת, לימה, דנמרק, פריז, ברטאן ועוד היה עצבן שרב כל הזמן עם כולם, התחתן עם דנית אחת (חמישה ילדים), אחת בת 13, בהסכמת אימה, אחריה אחת בת 14 או להיפך, מת מסיפליס, רווי האלכוהול, ובתעודת הפטירה נכתב שמת מאוטם שריר הלב.

ז׳אק ברל הבלגי עם הורים פלמים ופרנקופונים, שדיבר הולנדית גרועה, נולד 25 שנה אחרי שגוגן תלה את המברשות ומיכחולים, עד שבשנת מלחמת יום כיפור ירד מארצו לפולינזיה הצרפתית. הוא מת באופן סופי מסרטן סיגריות בגיל 49 לעומת גוגן שמשך עד גיל 55.

מחליפו בשיר ״שנדע לאהוב״ היה ירושלמי אחד יוסף בנאי, חברם של יוסי, יוסלה, יוסקה, יוסיניו, יוסיפון... וואללה היה סרט בשם חבורה שכזאת עם בומבה צור בקולנוע מאי בשנות השישים. עזבו, סתם אסוציאציה.

העיקר: על החוף, על כביש הטבעת הזה, יש מוזיאון פול גוגן. הלכנו לבקר. מתברר שהוא סגור כבר שמונה שנים. במקום יש גן בוטני ומסעדת גדולה לקבוצות תיירים. ללמדך ערכה של אומנות בטהיטי...

מילה אחרונה: כבר אמרנו שהפולינזים הם הרגועים בעולם? תמיד נראה אחד הולך בנחת בצד הדרך, החולצה מונחת לו על הכתף כמו כומתה אצל חייל (בשביל מה לקח אותה בבוקר מהבית?) ואף פעם לא ממהרים. אז צריך להוסיף שיש בטהיטי מעט מאד בנקים. בכל הנסיעה הזו ראינו שלושה בנקים. זה אולי מסביר למה הפולינזים כאלה גדולים...