בורה-בורה – הלגונה הכחולה

כפי שאפשר לראות במגזיני התיירות וביוטיוב, בורה-בורה ומוראה הם פחות או יותר פסגת אתרי הנופש בעולם יחד עם אי או שניים באיים הקריבים. הטיסה ממוראה לבורה בורה היתה מאסף. כשהמטוס הגיע למוראה כבר היו עליו נוסעים וחלק ירד במוראה. אחרי מוראה המטוס נחת באי נוסף שלא קלטתי את שמו ורק אח״כ, שעה וחצי אחרי ההמראה ממוראה, הגענו לבורה-בורה.

עם הנחיתה חיכתה לנו נציגת המלון, נתנה לנו בקבוק מים והניחה על צווארנו lei, זר ריחני כנהוג בדרום פסיפיק. אח״כ לקחו המזוודות וכיוונו אותנו אל הסירה של המלון. רבע שעה אח״כ היינו במלון. קארט חשמלי לקח אותנו לקבלה, תה קר, מגבות קרות עבור הפנים, תדריך רכוב על מה נמצא איפה במלון וזהו. חיכינו לקבל החדר שלוש שעות מאוחר יותר בדין, שהרי הגענו בבוקר ועדיין אין חדרים פנויים. אני מתעכב על התיאור הזה מפני שהוא חוזר על עצמו בכל המלונות בדרום פסיפיק. אגב, כך היה גם בקו-סאמוי ובפוקט בתאילנד, וכן בדומיניקנה. רוצה לומר זה לא פטנט מקומי.

כל הבתים במלון הספציפי הזה נמצאים על הים ואין כאלה שהם על החוף. התיאור הזה תואם את המלון במוראה בשני הבדלים משמעותיים: בים של מוראה אליו יורדים מהחדר, יש הרבה יותר אלמוגים ודגים מאשר בבורה-בורה. ההבדל השני הוא שבמוראה הרוח נשבה 24/7 ולכן מאד נעים יום ולילה ואילו כאן - שטיל, כלומר אין רוח. ביומיים הראשונה כאן הרגשנו את החום (27-29) והלחות (75-80%) והיה צריך להתבצר במזגן. מייחלים לעננות. ביום שמש במדידת קרינת UV ראיתי קריאה 12 extreme ! החל מהיום השלישי הרוח חזרה בהדרגה ואח״כ גם הגשם הגיע וזה מזג האוויר במיטבו.

מרחב שחיה מופרד ממרחב הסירות ואופנועי הים ומסומן במצופים. במהלך השהות זיהיתי 3-4 ברקודות מעל מטר כ״א, שוש זיהתה וצילמה מנטה ריי אחד ברוחב מטר, הייתי קרוב לסרטנים שחפרו להם בית על החוף ומבין הדגים, דג כחול או תכלת אחד. בנוסף מסתובבים פה אלפי דגים בכל הצורות הגדלים והצבעים.

לגבי מנטה ריי צריך להבהיר שפרט למסעדה בת״א הם מגיעים לשלושה מטר ויש קבוצה אחרת, המנטה ריי הענקית, המגיעה לשבעה מטר עם רוחב פה של 2.5 מטר. החיה יכולה להגיע למשקל של 1350 ק״ג.. הכי מדהים מנטה ריי מעופפת, ראיתי רק באינטרנט.

בורה-בורה בנויה מקבוצת איים שבהם שניים דומיננטיים: האי הגדול ועליו הרים עד 500 מ׳ והמקביל לו, צר וארוך Motu Mute עליו המלונות הגדולים עם בתים על המים. את האי הגדול מקיף כביש 32 ק״מ שהוא הכביש היחיד על האי.

על האי הצר והארוך שרץ ממזרח לאי הגדול, לא ידוע על הכבישים. בצפונו שדה התעופה אבל התנועה ממנו רק דרך הים.

שטנו איפא אל האי הגדול, שכרנו אוטו קטן ועשינו סיבוב עליו, על האי הגדול כמובן. הרמה הכללית אינה משדרת עושר. הכל בתחום הסבירות. הכביש רץ צמוד לחוף, ומצידו האחר הרים עם פה ושם עמק צר או מתרחב. החוף בין הים לכביש, לרוב 10-20 מ׳, כולו עצי קוקוס אלא שיש מקומות שהחוף קצת יותר רחב ואז בונים בית קו ראשון לים. לרבים יש סירה בסיסית המשמשת אותם לדיג, לא חלילה לסקי. בחלק מהבתים הבחנו בבירור בקברים בחצר הבית. קברים מסודרים עם מצבה וסביבה מטופחת. בהתחלה לא הבנתי מה עושים עם הקברים כשמוכרים הבית. אח״כ הבנתי: לא מוכרים הבית! הוא נשאר במשפחה בכל מקרה. אז גם הסבא והסבא רבא נשארים במשפחה.

כל זה היה יכול להיות בנאלי למעט שתי מעלות יחודיות לטהיטי ולמעשה לאיי דרום פסיפיק בכלל: הצמחייה והאנשים. הצמחייה צפופה ועשירה ברמה שאי אפשר לדעת אם יש אדמה תחתיה. אפשר רק לנחש לא לראות. הכל ירוק עם עצים גדולים ועצומים כולל עץ הבאנייה (ראה אווטאר). ירוק עד כבר ראינו אבל גיוון כזה של

פ ר ח י ם ראינו רק בטהיטי. כל הגדלים, כל הצבעים, כל הדגמים והשנתונים של הפרחים הטרופים. הכמות והיופי של הפרחים הם המבדילים בין איי האוקיינוס השקט מכל שאר העולם שראינו.

שוש חזרה מטיול ימי לשלושה אתרים בהם יש דגים. מה יש להגיד? חווית חייה. הכרישים שוחים אשכרה סביבה, המנטות באות לקבל ליטוף, ומלא מלא דגים מכל הסוגים והצבעים. ככה בשלושה אזורים שונים, חצי שעה נטו במים בכל נקודה. איפה הבעיה? שוש מצלמת בטלפון ולה יש טלפון על מימי. היא ביקשה מזוג הולנדים בקבוצה שישלחו לה תמונות או סרטים ואם זה יקרה... החוויה עוררה אצלה התרגשות רבה. במוראה פגשנו זוג ישראלי שעשה טיול דומה והבחור ניסח המסקנה ״אין דברים כאלה״.

חוויה אחרת שעברנו, כל אחד בנפרד, היתה סופה רצינית ויפה. הרוח עלתה ועלתה ובתוך רבע שעה הגיע מבול מצליף. שוש עברה אותה עם הקבוצה בסירה פתוחה והיא אומרת שזו היתה הצלפה מהסוג שמכאיב. עברנו את זה שלשום, אתמול וגם בעת כתיבת שורות אלה. הסופות האלה הן כיף אמיתי ביחוד אם את רואה אותם אך לא נמצא בחוץ בעת הסופה. מבחינתי, זו דוגמא לגיוון של מזג האוויר בפסיפיק. אגב, שעה אחרי הסופה הצצתי וראיתי שהקרינה 7 high. זה ביום אשר מהבוקר לא ראינו שמש בכלל!

הלילה יהיה האחרון שלנו (בסיבוב הזה?) בטהיטי. מחר נטוס לוונקובר. לכן היום יהיה יום מנוחה ומינהלות אריזה. מילת סיכום אישית אחת: יותר מניו זילנד ובוודאי יותר מאוסטרליה, אני רוצה לחזור לאיי דרום האוקיינוס השקט. עכשיו צריך לבנות תירוץ והזדמנות.