בוקרשט

בשונה מרוב התיירים, אנחנו חוזרים הביתה במובן מסוים. שמונה שנים עבדתי וגרנו כאן. בשונה מהנ״ל, אנחנו כאן עם נועה, בכירת הנכדים, בעוד תשעה ימים מתחילה מסלול לוחמות. ההימור שלי הוא שרוב בעיר לא הגיעו עם לוחמת פוטנציאלית.

ביום הראשון נחתנו בבוקר אחרי שלוש שעות שינה ונסענו ישר למפעל. בדרך מהנתב״ג שלהם הנמצא מצפון לעיר, אל מפעל מדרום לעיר, חצינו אותה דוך. הולכים ונוספים בנינים חדשים. העיר מתפשטת. מה שקפץ לי לעין מייד בהתחלה היא התופעה שלפני 10-15 שנה היה לרומנים צורך עז להשוויץ. המון מכוניות יוקרה ובגדים יקרים, גם אם הכל מומן בליסינג והקונה המאושר היה גר בקטקומבה. העיקר מראית עין. כיום הרושם הוא שהפרופורציות השתנו. זה לא שאין מכוניות יוקרה אבל פחות מהן חדשות. חלק גדול היו ותיקות יותר. התנועה בכבישים אינה היסטרית כמו אצלנו. רמת הצפירות חיוורת, השליחים על קטנוע לא חותכים, לא מתאבדים, ובכלל הכמות של השליחים פחותה משמעותית לעומת הוד השרון עם אוכלוסייה בגודל 2.4% מאוכלוסיית בוקרשט למשל.

קבלת הפנים במפעל התבססה על כעכים רומנים הנקראים ברבים קובריג׳. זה החלק הכיפי בלצאת מהמיטה בארץ הזאת: קובריג חם וטרי בדרך לעבודה.

ערכנו סיור יסודי למפעל, התרשמנו מהניקיון והסדר, מהגוש הממלא את שני הבניינים. הערתי מה שהערתי, שמענו סיפורים, ריכלנו על אנשים וקצת אחרי שעה שתיים כבר ישבנו במסעדה בסאן פלזה וחקרנו את התפריט. שלוש שעות וחצי מאוחר יותר נסענו למלון הנמצא בעיר העתיקה. זרקנו את הציוד בחדרים. שוש ונועה יצאו לפטרל איזה שעתיים קלות. היה ברור שנלך לישון מוקדם. כשקמים בבוקר בשלוש אחרי שלוש שעות שינה, זה לא זמן לבילויים בערב.

בוקרשט היא הבירה והעיר הגדולה והמרכזית של רומניה. עניין של 228 קמ״ר (פי 3.5 מחיפה) ומעל 2.5 מיליון תושבים( כמעט פי עשר). כמטרופולין, יחד עם ערי שינה סביבה, היא המטרופולין הגדול בדרום מזרח אירופה אחרי איסטנבול ואתונה. היא גם אחראית על 21% מהתמ״ג של רומניה אע״פ שאוכלוסייתה מהווה רק 14% מכלל 18 מיליון התושבים ברומניה.

כמו כל עיר הגונה באירופה עובר בה נהר הדמבוביצה. גובה העיר מעל הים 77-105 מ׳ והנוף באופן כללי שטוח, ורחוק מהים. הוסיפו לה די מזמן מערכת סכרים ואגמים כך שלעולם לא יציפו אותה שיטפונות כמו שקרה לאחרונה בברצלונה. העיר עצמה נמצאת שישים ק״מ מצפון לדנובה ואכן בגישה לנחיתה עוברים מעל הדנובה ומקבלים פרופורציה עד כמה הוא נהר רציני.

למחרת היתה שבת. טיילנו רכוב בעיר גם מפני שאפס מעלות זה לא התגשמות חלום לשוטט ברגל אך גם בגלל שהעיר הזאת גדולה. השיטוט הרכוב הזה הזכיר לי עד כמה מי שתכנן את התחבורה בכבישים היה כבול בידיו על ידי עיצובה במחצית השנייה של המאה התשע עשרה. העיר הזאת עוצבה החל מ- 1862 עת הפכה לבירה היחידה של רומניה. מאז כל החשיבה, התכנון והבניה מבוססים על חיקוי ודמיון לפריז או כל עיר גדולה ומרכזית אחרת באירופה. אבל השדרות והכיכרות שנבנו מאז אינם תואמים את צרכי המתכננים של היום והתוצאה היא פשרה בין הרצוי, נניח כמו בארה״ב, לאפשרי, דהיינו התמרונים בין הכיכרות והשדרות הקיימים, ההלבשה על הקיים לפי תכנון דאז של מסילות רכבת קלה, רכבת לא קלה, רמזורים, מקומות חניה, כמות מכוניות שמתכנני פריז הקטנה של אז לא העלו בדעתם ואף לא שני שדות תעופה.

מאז 1944 הקומוניסטים שלטו כאן עד 1989 ובסגנון הבניה אשר אימץ את השדרות הרחבות, בנינים עם פיתוחים אבל השימוש בצבע לבניינים? רק גוון אפור-בז׳-קומוניסטי ואין בלתו. צ׳אוצ׳סקו אשר הביא את פולחן האישיות (גם של אשתו) לרמות של מאו והקוריאני, פעל רבות לטובת העיר והארץ אך תחת הקומוניזם יעילות לא יכולה להיות פרמטר, וכך זה נראה. כך גם מה שאצלנו בארץ קוראים ״ארמון צ׳אוצ׳סקו״ אשר אינו אלא בניין הפרלמנט דהיום. בשעתו נבנה במהירות, עם עוד 14 קומות וכבישים תת״ק, אך ורק מחומרי בניה רומנים, והיה הבניין השני בגודלו בעולם אחרי הפנטגון. למי שחשב שזאת מגלומניה, בונים בעשר השנים האחרונות באותו מתחם של ארמון הפרלמנט, את הכנסיה הגדולה ביותר של רומניה. מגלומניה על טורבו. אני לא הולך ללמד אותם כלום אבל האויב האמיתי של רומניה היא הבירוקרטיה. ארבעים וחמש שנים אחרי ההפיכה, הם עדיין לא פתחו מספיק את המוח במישור הפורמליסטיקה והכסת״ח והם בערך 1960 בבית ההסתדרות ברחוב החלוץ בחיפה. ולמרות הכל זה הרבה יותר מתקדם לעומת מה שהיה כשהגעתי לפני חמש עשרה שנה.

היום יום ראשון בשבוע והחברות שלי לקחו אותנו ל-

Singurani Manor

שזה 52 ק״מ דרום מערב למלון שלנו בעיר העתיקה, הרוב על הכביש לג׳ורג׳יו. רוב הנסיעה בשטחים חקלאים קצת כפרים רומנים רגילים שלרוב רואים זקנות בבגדי אלמנות מרובי שכבות (ובצדק: 6-8 מעלות למרות שמים נקיים כמו בים המלח), יושבות על ספסלים בצידי הכביש. הכביש צר אך טוב, וחיש קל הגענו. ההזמנה היתה לבראנצ׳ של ארבע שעות לפחות, כלומר פה לא אוכלים בעמידה והעמבה מטפטפת על החולצה.

הסיפור של המקום הוא שפעם היתה כאן חוות נופש של המדינה (הקומוניסטית) ולימים מישהו רכש אותה בהיקף של 5000 דונם. אחרי זמן מה הוסיף לרכוש וכיום הגיעה ל- 10,000 דונם שהם 10 קמ״ר שלצורך השוואה חצי הוד השרון (19.4 קמ״ר) או 2/3 כפ״ס (14 קמ״ר). הנ״ל הביא לכאן 300 בע״ח כמו צבאיים עיזים איילים וכאלה שאיני מוסמך לקרוא בשמם, ובין כה וכה הם התרבו לכדי 3000 חתיכות ויותר. בעוד אנחנו נוסעים בתוך השטח ראינו הרבה עשרות כאלה.

לב החווה הוא סוסים המשוכנים באורוות מודרניות ויפות. ראינו כמה עשרות מדגמים שונים: כאלה ללא רעמה, וכאלה עם צמה על המצח, אחדים גדולים ויפים ואחרים בנויים למרוצים, די הרבה צעירים מתחת לגיל שנתיים שהרי השושלת ותאריך הלידה כתובים ליד הכניסה לכל אורווה בנפרד. נאמר לנו שחלקם זכו בפרסים על מירוצים ואחרים בתחרויות יופי ויש ביניהם כאלה שמחירם מיליון דולר ובקיצור – בעניין הסוסים – כאן גן עדן.

כאמור היה קר מדי לטיולים בחווה הענקית אבל די אם נזכיר שיש שם ״אכסניה״ 14 חדר זוגיים עם בריכה וכל מה שצריך, אפשרות לקבל שף פרטי לכל תקופה שרוצים, והאכסניה כולה ב- 3000 יורו ללילה. ויש שם איגלו. איגלו עשוי פלסטיק שקוף ובתוכו שולחן קק״ל לששה איש ברווחה. הספסל מרופד, יש גם שמיכה למי שקר לו, מעל אמצע השולחן גוף חימום חזק דיו על מנת שלא יהיה קר ברמת מעיל. השולחן ערוך כדבעי והתחלנו ששה או שבעה סבבי אוכל שנמשכו ארבע שעות עם רווחים בין המנות. לא אפרט את המנות מפני שהן מתחלפות מדי יום אבל אדגיש שהן היו טעימות ומתחשבות בדעת הקהל (ליהודים בלי חזיר וכאלה). זו לא מסעדה. לכאן באים רק לבראנצ׳ של ארבע שעות או ללינה במלון העיקרי. אני חושב שכלום לא זול לפי שש פורשה וחמש מרצדסים בחנייה וכיוצא באלה. יש כאן משהו כמו 10-15 איגלו פזורים וכל קבוצה או משפחה מקבלת אחד לעצמה. בקצרה, היו אלה ארבע שעות מיוחדות, נעימות וטעימות. האם נחזור לכאן עם כל השבט? ימים יגידו אבל אם כן זה יהיה מקום מיוחד.

עוד מילה: רוב המלצרים היו הודים או סרי לנקה וזה די מפתיע. לא הכרתי את גל העלייה הזה מהזמנים העתיקים שעבדתי כאן.

הערב, שוש ונועה הלכו לאופרה לה טרוויאטה וחוויות עוד נשמע בהמשך.

מחר נוסעים לסיביו.