UK day 6
- 15 באפר׳ 2024
- זמן קריאה 5 דקות
Barrow-In-Furness or just Barrow
האמת שקוראים לה בורו, גם בשלטי הדרכים.
מחוז קמבריה, 55,000 תושבים כמו עפולה של חיים, 480 ק״מ מלונדון, כמו ממטולה לאי האלמוגים. העיר השנייה בגודלה אחרי קרלייל. למקומיים המכונים על ידם Burrovian ניב מקומי נפרד משאר העולם. פרט לניב שאינו מוכר לילידי חיפה, יש בסביבה עפרות ברזל והיא בכלל נמצאת בקצה של חצי האי Furness. מכאן הגענו לפיתוח תעשייתי והעיר זכתה בשל כך לתואר ״שיקגו האנגלית״. הגארדיאן כינה אותה ״בירת הצווארון הכחול בבריטניה״. בגלל מיקומה בקצה של חצי אי מכונה גם ״רחוב ללא מוצא״.
מרוב תעשייה כבדה, התפתחה בעיר מספנה רצינית אשר במלחמת העולם הראשונה התמחתה בבניית צוללות. אחרי מלה״ע השנייה בוני הצוללות נסגרו ונשארה מספנה אחת שבנתה את רוב ספינות הצי הבריטים ואת כל הצוללות הגרעיניות ועוד כלים כהנה וכהנה כולל טנקרים. אחרי המלחמה היו חוזים מעטים למספנה ולמרות כל הקשיים הקפידה שלא לסגור ולא לפטר את העובדים כדי למנוע מיטוט העיר. ב- 2024 עובדים כאן 12,000 עובדים.
בינתיים העיר התפתחה גם לכיוון של יצור אנרגיה בין היתר שתלו המון מאווררים בים ואלה מייצרים חשמל באמצעות מעט מאד עובדים אבל רוח יש להם בלי סוף.
אנחנו, בעוברינו בעיר אשר גם אכלנו וישנו בה, לא הרגשנו דבר מכל התעשייה הכבדה הזו. עיר עם הרבה מעמד ביניים, מסודרת ומגוננת כמיטב הבריטים. נחשפנו לסיפור מקריאה ולא ממראה עיניים.
קרלייל Carlisle
העיר קרלייל הייתה מרכז עירוני חשוב של השבט הקלטי לפני הכיבוש הרומאי של בריטניה. הרומאים הרחיבו את היישוב וקראו לו לוגווליום. לאחר עזיבת הרומאים במאה ה-5, המשיכה קרלייל לאורך רוב ההיסטוריה שלה לשמש עיר גבול חשובה ומרכז צבאי מהצד האנגלי, בשל הסמיכות לגבול הסקוטי. במהלך המאה ה-19 הפכה קרלייל למרכז של תעשיית הטקסטיל והיא גדלה באופן ניכר והפכה למרכז תרבותי ומנהלי חשוב בצפון אנגליה.
קרלייל כוללת אוכלוסייה של 75,306 תושבים בעיר עצמה ו-107,524 במרחב האורבני כולו.
בתחילת המאה ה-19 בשיא פריחת המהפכה התעשייתית, הוקמו בעיר מספר מפעלים עם מספר מפעלי טקסטיל (טחנות כותנה) שהוקמו בעיקר מדרום למרכז העיר בשכונת דנטון הום. בתקופה זו קרלייל הפכה להיות מזוהה במיוחד עם תעשיית הטקסטיל כאשר אחד ממפעלי הטקסטיל המוכרים והגדולים ביותר היה טחנת שדון, שבזמנו היה מפעל הטקסטיל הגדול באנגליה וכלל את הארובה השמינית בגובהה בעולם. התפתחות התעשייה בעיר הביאה לגידול משמעותי באוכלוסייה ובנייה נרחבת של מבני מגורים מסביב למרכז העיר ההיסטורית בעיקר ממערב. ב-1823 נפתחה תעלת מים שחיברה את קרלייל לרשת התעלות של בריטניה ואפשרה העברה מהירה של סחורות לנמלים ומרכזי תעשייה אחרים כגון ליברפול, אך זו נסגרה אחרי כמה שנים והוחלפה בחיבור לרשת מסילות הברזל. במהרה הפכה קרלייל לתחנת רכבת חשובה על מספר נתיבים שעברו לאורך מערב האי הבריטי, כאשר בשיאה תחנת הרכב של קרלייל שירתה שבע חברות רכבת שונות.
בתחילת המאה ה-20 אוכלוסיית העיר מנתה כ-45,000 תושבים, אך בתקופה זו העיר סבלה מדעיכה של תעשיית הטקסטיל וקשיי תעסוקה שזו הביאה איתה (בדומה לערים תעשייתיות אחרות בצפון אנגליה). בשנת 1974 נוסדה נפת "העיר קרלייל" שכלל את כל המרחב האורבני סביבה ובמרכזה קרלייל עצמה, בנוסף משמשת העיר כמרכז האדימניסטרטיבי של מחוז קמבריה.
הסיפורים על בורו וקרליין רוצים לומר שבריטניה היא לא רק כבשים ופרות באחו. המהפכה התעשייתית נולדה והתפתחה כאן וגם היום כל בריטניה מעצמה תעשייתית רצינית אבל מנקודת הראות של התייר הנוסע בכבישים כל הג׳יפה, העשן והמיחזור של הטעון מיחזור, נסתר מהעין. אמירה זו אולי אינה אבסולוטית לכל בריטניה אבל בכל מקום עושים ומדגישים מאמציה להפחתת זיהום אוויר מים וקרקע ומתגאים בעקומת השיפור שנה אחרי שנה.
מקרלייל לסטרנרר Stranraer, AKA The Toon
קודם צריך לברך שהחיינו והכניסנו בגבולות סקוטלנד. כאן התרחש הסיפור הישן איך לפני כמה דורות נחתנו בגלזגו וצעדתי שפי אל אוויס לשכור אותו. באמת שהייתי די מיומן באנגלית לשכור אוטו בלי מתרגם צמוד. אני מדבר עם הגוי וההוא מוציא מילים בסינית עתיקה עם מבטא ליטאי קל ועל כן אני מנסה שוב באנגלית...
בקיצור בשלושת הימים הראשונים לא הצלחתי לתקשר עם סקוטלנד בשום רמה. האירוע השפיע מאד על המשך דרכי בחיים ומאז לא רציתי להיות סקוטי. הפעם לפחות לא יפתיעו אותנו. נחרחר במבטא אוקראיני.
אנחנו בחבל בדרום מערב סקוטלנד מכונה גם The Toon. 6426 קמ״ר על 149,000 תושבים 23 לקמ״ר או פשוט דל אוכלוסיה כמו בין מצפה רמון לנחל פראן. התעלות העתיקות ששומרו ותוחזקו כמו כל דבר בבריטניה, שימשו להעברת סחורות באמצעות סירות, ובמיוחד האקוודוקטים גבוהים עליהן כיום יש מסלול מים בו שטות הסירות תיור ובמקביל מסלול יבש להולכי רגל. במהלך המהפכה התעשייתית ואחריה, התעלות הללו הוחלפו בהדרגה על ידי רכבות אשר בחלקן נסעו על אותם אקוודוקטים. הם הגיעו למצב שתחנת רכבת אחת שירתה שש חברות רכבות שונות.
במחוז הזה נמצאת Lockerbie הזכורה מהתפוצצות 103 Pan Am ב- 21.12.88 בגובה 31,000 רגל. החשבון: 270 הרוגים, כולל 11 אנשים על הקרקע. 34 שנים אחרי, הקבלן עבור קדאפי, עבדלבאסט אל-מגרחי, קיבל מאסר עולם ושלוש שנים אח״כ סיים את חייב בגואנטנמו, מבלי שפירטו בדיוק מ מ י קיבל את מאסר העולם הזה. בעזרת רוח של 190 קמ״ש השברים של האנשים והמטוס התפזרו על פני שטח של 2,189 קמ״ר!!
מצאנו את גן הזיכרון הקטן בלוקרבי. כמה קטן? חצי הלאונצ׳ של אל על בתל אביב. יש בו שלט קטן מאד וקשה לקריאה ובו רשימת 11 תושבי לוקרבי שנהרגו על הקרקע. וזהו. לא מטוס, לא 259 הרוגים, כלום.
אצלנו זה אחרת.
Stranraer
היא גם עיירה קטנה בת 13,000 תושבים במחוז Dumfries and Galloway, Scotland
הנמצאת כצפוי על החוף ופניה מערבה אל Loch Ryan שאולי הוא לוך אך לא אגם אלא מפרץ, כאילו פיורד החודר אל היבשת במערב סקוטלנד הדרומית. העיר השנייה בגודלה במחוז אבל למי אכפת? הכל כל כך נידח ומרוחק מהעולם, 164 ק״מ מאדיבורו... כמה נידח? ביום ראשון בערב מצאנו מסעדה יחידה בתוך מלון קטן. כל יתר המסעדות היו סגורות ולא צריך להאשים את המשגיח של הרבנות. והתושבים מה? 3-4 טייק אוויי.
יש לה היסטוריה של קרבות וסיפורים כמו לכל אבן באיים הבריטים ואני מדלג על כל הפרטים עד מלחמת העולם השנייה. העיירה מהווה נמל עיקרי למעבורות בקו בין סקוטלנד לאירלנד ושימשה בסיס חשוב במלחמה נגד צוללות U-boat שפעלו באטלנטי ובים סובב בריטניה. עד כדי כך שצ׳רצ׳יל יצא למסעו השני במלחמה אל ארה״ב בלילה של 25 ביוני 1942 מנמל זה דווקא. כנהוג אצלם יש כאן טירות מבצרים וארמונות במצבי צבירה שונים כולל אחד שמשמש מוזיאון עירונים וכיוצא באלה סיפורים על הלורד הזה שבנה כאן והיורש ההוא שבנה שם וכו.
אנחנו באנו במסגרת תפקידנו כחובבי חופים. ובכן, לא משהו. כמובן החוף עובר כל יום גאות ושפל לרוב, הקטע הזה הוא רצף של אבנים ולא ראוי לרחצת אדם. הנוף בכללותו שטוח. כל העיר עד גובה שלוש קומות. מתוך כוונה יח״צנית לעשות רושם טוב על תיירים מהוד השרון, הם גם הוסיפו גשם, רוח בריאה, שמש, וכרגע 9 מעלות עם הבטחה שיירד ל-6 עם גשם ורוח 34 קמ״ש עם משבים 52 קמ״ש. צא ולמד מה עושה ערל שיש לו פנצ׳ר בגלגל קדמי ימני.
לזכות הבריטים יאמר שלא רואים כאן כאלה שהולכים ברגל לשם בריאות פשוט אין. זה לא בגלל הגשם כי ראינו המון בריטים רצים. צעירים וזקנים, זכרים ונקבות. ממש המון בכל ישוב שעברנו. אלה שכבקר הולכים, נגררים אחרי כלביהם וזה סיפור אחר לגמרי. סתם ככה הולכים בלי כלב או בלתי רצים – אין.
Comments