פלצנות אלגנטית מהנה

צוות בצבא זה עניין אינטימי. הכי אינטימי שאפשר והוא לרוב מלווה אותנו כל החיים. מישהו כבר אמר לפני שמזהים בחושך אחד את השני לפי הנפיחות. 

היה אחד איתנו ששמו היה מאיר בן שלום הכהן, אלא שאיש לא ידע את השם הזה. הוא היה מישל. עוד בסוף הסדיר הוא ננעל על תיירת יהודייה אמריקאית, רותי שמה. קצת אחרי השחרור התחתנו במרכז הכרמל, והוא בכלל מהרצליה, אבל היתה לה משפחה בחיפה, אז מילא. מיד אחרי החתונה נסעו לאמריקה. היו התכתבויות, מדי פעם ביקור בארץ, שלושה בנים מהם אחד במארינס. מישל למד הנדסה כלשהי, ועבד כמהנדס כלשהו בחברה בינ״ל כלשהי, ובקיצור, ינואר אשתקד מישל הלך לעולמו בעיר יוסטון, גם בגלל שהגיע הנה לצרכי טיפול וגם כי אחד הבנים גר בעיר הזו. הם עצמם גרו בפלורידה. הבוקר נסענו לבית העלמין ביוסטון לבקר אותו. בגלל שקיבלנו נ״צ שגוי לקח איזה שעתיים למצוא אותו וזאת הודות לעקשנות של שוש. קראתי לו קדיש יתום, ונפרדנו ממישל בלי הרבה חיבוקים. 

מכאן עברנו לחטיבת השעשועים. שוש זממה על יקבים אחדים אבל ביום שני מצאנו שרק אחד היה פתוח וכולה שעה וחצי מהמלון. יוסטון הענקית דורשת איזה שעה רק לצאת מהאזור האורבני. הוספנו עוד איזה שלושת רבעי שעה בשטחים חקלאיים והופ הגענו ל- Chapelton Vineyards. שטחים חקלאיים זה לא כמו בעברית. מדובר בחוות חקלאיות אשר הזאטוטיות ביניהן מאות דונמים ולגדולות אין מידה ואין שיעור. הכל מגודר ומטופח תאווה לעיניים. מעבר לגדרות, בחלק מהמקרים רואים בעלי חיים מסוג פרה עושה קקה וקרובים לה. בחלק אחר השטחים סתם ענקיים וירוקים. כאן יש לשבח את מי שבחר להגיע הנה באביב (ותודה לטורנדו שזו עונתו) יען כי בעונה הזו כל דרום ארה״ב וטקסס בכללם, ירוקים ופורחים הרבה יותר מדרום אדום המקובל במחוזותינו בינואר פברואר. 

היקב אליו שמנו פעמינו נמצא בתחומי העיירה Brenham מחוז וושינגטון. הסיפור מתחיל מעו״ד ואשתו הרופאה, אפרו-אמריקאים, שטיילו בספרד, התרשמו מיקבים, חזרו ליוסטון ביתם, קנו חווה והתחילו להריץ יקב מאפס, עם כל הסביב לו, עד לרמה הנוכחית. יקב צעיר יחסית, ברמה גבוהה, הכל בנוי מאפס עד כי כך שהוא בכלל נפתח ב- 2022. כל מה שעשו, בטוב טעם, בלי לחסוך בכלום, עם חדר טעימות נהדר, פחות המוני ופחות עממי, עשו. בימי ב׳ + ג׳ רוב היקבים בסביבה סגורים. כאן היה פתוח וזה מה שהזדמן לנו. בגלל שהכל באמת משופרא דשופרא, המחירים פלצנים לתפארת. שוש הלכה על טעימות של ארבעה סוגים עם לחם ושמן זית. אני הלכתי על קפה (פריבילגיה של נהגים). זה לא עניין הכסף, אבל הפלצנות מפוארת והכל טיפ טוב, היו ממש כיף ונעימים. לגבי איך היינות - בפעם אחרת. שמן הזית לא מזרח תיכוני אבל אלה לא פגמו בחוויה כולה. 

התחזית שאני בודק כל כמה שעות אמרה שמיים כחולים. עד שהגענו לכאן ולשם, השמיים התכסו בעננים קלים ידידותיים למחפש. לזכותם אומר שכחול כבר לא רואים. יש לנו להיות כאן עד יום רביעי בבוקר. אולי... בכל זאת... עם קצת רצון טוב...

מילת התפעלות על מערכת הכבישים והגשרים במרחב של יוסטון. פשוט נהדר. איך כשבעה מיליון איש לא עומדים בכביש כמו שעומדים נניח על איילון בין קק״ל לעזריאלי, כבוד לעוסקים בתחבורה העירונית כאן!

אה, כן, היתה לנו עוד עצירה, באותה עיירה ברנהם שכבר הזכרתי:   Blue Bell Creameries. זו יצרני גלידה המייצרת ומוכרת בשני שליש הדרומיים מזרחים של ארה״ב. במקום אחד קראתי שזו הגלידה הכי טובה וידועה ככזו בכל ארה״ב. אין לי כלים לאמת אבל הסיור מלמד שהם פועלים מאז 1907 ברציפות, וגדלים בקצב שפוי בלי לרעום בעיתונים ובלי הפגזות על הבורסה. ככה בשקט, חברה פרטית, 121 שנים.

הנה רעיון: פרט למפעל עצמו, יש כאן מרכז מבקרים המספר סיפור מדויק ובלי שוויץ, וכן חנות למכירת גלידות. כל מנה עולה דולר אחד. קנינו שתיים והיו ממש טעימות אבל לא בגלל הדולר, למרות הדולר. מי ראה ומי שמע גלידה בדולר? יופי של רעיון. את הטעמים שבחרנו הרי לא נזכור. את הגלידה בדולר, עוד איך נזכור, כי גלידה בדולר ישירות מהמפעל ולא כאלה שנפלו ממשאית זו דרך נהדרת לזכור את בלו בל. 

היום לא הולכים למקסיקנית / הודית / קריאולית... היום קנינו סלט ירקות חתוכים ומתובלים בסופר וכן פירות חתוכים וזו תהיה הארוחה המבטאת געגועים להוד השרון יותר מכל ארוחה אחרת.