אוכל אסיאתי

היום התחיל אמש בארוחה וייטנאמית. על סמך המלצות ובחירות חן ואיתי, קיבלנו ארבעה קוקטיילים שונים, מרק הנקרא בשפתם PHO, שתי מנות שונות של סרטנים, תמנונים על שיפוד, קרפצ׳יו עם בוטנים ושלושה קינוחים. מאחר ולנו ניסיון מוגבל רק עם סיניים, יפנים ותאילנדים, התיבול אצל וייטנאמים שונה לגמרי. לסיכום, אחלה אוכל טוב וטעים, מיוחד, בכמות לא קטנה ומהווה ניסיון מוצלח מאד. 

היום בצהרים אכלנו במסעדה פקיסטנית. עיקרית אחת של עוף והשנייה של סלמון. גם כאן לא החריפות היתה הנושא. לב האוכל הם הרטבים בהם מונחת המנה הבשרית / הדג, וכל אלה על שכבת אורז. במנת העוף היו שני חלקים, בחלק השני באותו כלי מלבד העוף היו ירקות כמו פטריות וחצילים. גם כאן, הפגזים היו הרטבים. לא יודע מה ואיפה נאכל מחר אבל הרטבים האסיאתיים נראים מכאן כסיפור אהבה, וזו לא התמכרות לרוטב של עם אחד. 

כאן צריך להזכיר שבוונקובר רואים אין סוף מסעדות וחנויות מזון. העיר לא בנויה על מרכזים גדולים ומולים עצומים אלא על רחובות רבים עם בתים נמוכים, והמון חנויות. כמובן יש נציגות לרשתות אם כי משמעותית פחות מאשר בארה״ב. אסיה מאד דומיננטית כאן בטיפול בקיבה. ובכל זאת, לא רואים כאן שמנים ועצומים כמו באמריקה. לא רוצה להיות מחמיר ולומר שלא ראיתי טקסני אחד לרפואה שמה הראיה שלי נחלשה, אבל כאילו פלנטה אחרת. מה שהתעורר אצלי היא השאלה מה הקשר בין דובים טקסנים ו/או אמריקאים בכלל, לבין אנשים מכדור הארץ? כנראה עניין תרבותי, אבל מה אני מבין בתרבות? אני רק מתאר מראה עיניים: האמריקאים הגיעו מיקום אחר. 

בשביל להתחיל את היום בסבבה נדרשים שני תנאים: שמש חזקה ו-Vanier Park. 14 מעלות על השעון והשמש כל כך חזקה שאיש לא לובש משהו מעל מה שאינו טי שירט דקיק. בהחלט הפתעה למי שיצא מהבית עם חולצת פלנל ודובונצ׳יק. הפארק הנ״ל רובץ על חוף ולכן אוטומטית יש לו מרינה לסירות, מסלולי הליכה / ריצה / אופניים שיש להם משתמשים רבים מבוגרים ופחות. הנוער כמובן בבית ספר והאנשים הבלתי גמלאים בעבודה, ובכל זאת תנועה כבדה של הולכים ורצים נמרצים מאד ללא הפוגה. 

בגלל שהפארק, כמו כל פארק עירוני בוונקובר, גדול מאד, הוא מכיל גם את מוזיאון ונקובר, הארכיון העירוני ופלנטריום. לא ניסינו להפגין סקרנות אינטלקטואלית יתרה ולכן לא נכנסנו לחקור את המוזיאון. בשעות היום לא רואים כוכבים ולכן לא נכנסנו לפלנטריום. ארכיונים כבר ראיתי בהיקף של המכסה שאדם זקוק לה לכל ימי חייו, ועל כן המשכנו ליעד הבא – פארק המלכה אליזבט, בלי לפרט לאיזו אליזבט הכוונה. 

לעיר הזו יש פארקים בלי סוף. Queen Elizabet Park 520 דונם, בין אם בשלכת של סתיו ובין אם בפריחה מטורפת כמו היום, יושב על הגבעה הגבוהה בעיר ועל ראשה חממה לצמחיה טרופית המארחת גם תוכים ועופות טרופיים אחדים. חממה משמעה מחוממת ושומרת על חום ולחות קבועים כל השנה. ראיינתי את הפרחים והם פשוט פורחים בשיאם בתנאים האלה. פריחה באמת מדהימה ואין לי מושג אם זה בגלל העונה או התנאים בחממה. פריחה כל כך יפה שבגינה שנינו צילמנו באקסטזה כל דבר שזז עומד או יושב. גם מחוץ לחממה יש צמחיה נפלאה אבל זה אולי קשור רק לטיפוח ולעונה. ולחשוב שאת כל זה ראינו ביום שמש חזקה ב- 14 מעלות... חשוב להדגיש שבגלל הגובה יש תצפית נהדרת לכל ארבע רוחות השמים ובמזג אוויר שמשי ובהיר זה מחזה נעים מאד לעין.

בפארק יש גם רחבה עם פסלים גדולים אבל צריך להיות הגון ולהזכיר את החממה Conservatory Bloedel בהקשר של חממה אחרת, זו של סינגפור שראינו לא מזמן. בסינגפור Conservatory הרבה הרבה יותר גדול, עשיר בצמחיה, בציפורים בפרפרים וההשוואה אינה הוגנת כלפי זו של אליזבט. להזכיר גם שבנתב״ג סינגפור יש חוץ מכל מיני עיסוקים, מוקדי עניין ובריכת שחיה, גם חממה עם פרפרים, וזה רק בשדה התעופה שלא לדבר על פינות אחרות בסינגפור. על כל פנים, למי שנמצא בוונקובר ולא בסינגפור, לבקר בפארק אליזבט ייחשב ממש בילוי יפה ומענג מאין כמוהו. 

מה שהפריע לי קצת כשעמדתי למעלה וצילמתי נוף ופרחים היתה המחשבה איך חיפה  ה י ת ה   יכולה להיראות אם רק היתה לה עירייה במאה השנים האחרונות...

באונדרי סטרייט כקוריוז. ממזרח לוונקובר צמודה לה העיר בארנבי. מה זה צמודה? באונדרי סטרייט הזורם על ציר צפון דרום הוא הגבול בין שתי הערים. איך מגדירים גבול עירוני? המדרכה המערבית שייכת לוונקובר. המדרכה המזרחית שייכת לבארנבי. כך יוצא שאנשים באותו רחוב, הגרים מרפסת מול מרפסת, גרים בערים שונות. 

אחרי הפארקים באה הארוחה הפקיסטנית הצנועה כנ״ל ואח״כ ביקור בסופר וסגרנו יום.