יום גדול לישראל

התוכנית היתה לנסוע מלוגנו לויספ (Visp), שתיהן בשוויץ, שתיהן בגובה סביר, ומויספ ברכבת כשעה לצרמט שם שני שליש מהצאצאים שלנו גולשים להנאתם. מזג אוויר בלוגנו חביב מאד, דלק מלא, הכל סבבה. ערב קודם ארגנו המזוודות כך שנשאיר אחת ברכב ונעלה קלים לצרמט. התבונה נוזלת מהאוזניים. 

מלוגנו מתחילים לטפס מדרום לצפון בצורה מתונה ומטפסים ומטפסים... וחיש קל מתברר שהכבישים הצרים והמפותלים רצים באזור שההרים בו תלולים מאד, העמקים צרים ועמוקים ואם כבר יש עמק רחב, נניח מעל קילומטר, שם מניחים עיירה המתאימה במידותיה לרוחב העמק. אם העמק קצת דחוק, הולכים על כפרים. אי אפשר לדעת אם חיים מחקלאות מפני שהכל לבן ואי אפשר לדעת מה יש תחתיו. אמרנו שהכביש מפותל וצר? מאד מפותל ומאד צר והנסיעה כולה איטית מאד. 

בקטע שנוסעים מערבה, הכביש חוצה בליטה השייכת לאיטליה. נקודות הגבול של האיטלקים ושל השוויצרים נטושות. ביום חורפי כמו שלנו היתה תנועה חלשה בכביש גם בגלל שהגדרנו מראש להימנע מכבישים מהירים אשר בהם משתמשים כל הפזיזים והממהרים. 

כל עוד נסענו בגבהים תרבותיים סתם נסענו לאט בנופים באמת נפלאים. רשמנו את הנסיעה כאחת היפות שחווינו ככל שהצלחנו להיזכר. כשהתקרבנו למעבר סימפלון החל לרדת שלג רציני יותר. ככל שעלינו ראינו מכוניות 2*4 מחליקות במקום וככל הנראה יעשו אחורה פנה לגבהים ומסלולים אחרים. איך אני כזה חכם? גם לנו זה קרה ברומניה. כאן, הלקסוס והנהג הצנוע שלה התקדמו יפה מאד כל הדרך למעלה עם מחשבות עמוקות איך יהיה בירידה. אלהים עוזר למי שעוזר לעצמו וקיבלנו מפלסת שלג שנסעה לפנינו ולפני השיירה שמאחורינו כל הדרך עד שיצאנו מחשש ההחלקה. 

הסה״כ של היום היה באמת חוויה נהדרת וכך מילמלנו לעצמנו עד ויספ. כאן חנינו בחניון המקורה של תחנת הרכבת מתוך שמחה גדולה שבעוד שלושה ימים לא נצטרך לחפור את האוטו מהשלג והחיים בכללי צפיחית בדבש. 

התמקמנו בקרון האחרון והתחלנו לעלות לצרמט אשר כזכור מונחת בגובה 1600 ומשהו. אי אפשר להגיע לצרמט ברכב אלא רק ברכבת מטעמי שימור הסביבה. התחזית דיברה על שלושה ימי שלג ונבזויות אחרות. שתי תחנות לפני היעד, כשבחוץ יורד שלג משופר, הרכבת נעצרה והכרוז הודיע שבגלל מפולת שלג לא נמשיך, נחזור לבסיס, ובעיקר אינם יודעים איך ומתי יהיה אפשר להגיע לצרמט. הבנות שלנו שחיכו לנו במסעדה בתחנת צרמט, התעניינו וקיבלו מענה שוויצרי שזה קורה לא מעט אבל איש אינו יודע לומר מתי התנועה תתחדש. היתה דיילת אחת שהגיעה לקרון שלנו ואמרה בלה בלה בלה ושאינה יודעת מתי... אחרי חצי שעה של רביצה בקרון הבלתי מחומם התחלנו לרדת חזרה לויספ. כדי לפצות אותנו ברוחב לב, השלג התחזק עד התחזק מאד. הדרך למטה היתה עוד הרבה יותר יפה. עוד אנחנו יורדים וכבר סידרו לנו בנותינו היפות לנו מלון כארבעה ק״מ מתחנת הרכבת וכך סגרנו יום שייחרט בזיכרוננו לעד כלומר אולי עד מחר. מזל שצילמנו.

עייפים אך עשירים בחוויות הגענו למנוחה ולנחלה כדי לצבור כוחות לקראת גילוח השלג מהאוטו שהרי כאן אין קירוי לחניה. 

למרות שאני חוזר על זה הרבה מאד – כל ישראלי/ת שבפברואר יש לו 30 מעלות, צריך לעבור לפחות פעם בחייו את מעבר סימפלון תחת שלג אחול מניוקי. אבל, עדיף שיהיה לו 4*4 אפילו לא קרבי, מספיק כמו הלקסוס שלנו למשל, אם כי תמיד עדיף סובארו שהיא מכונית על. 

בנושא אחד אני חייב לעסוק בכובד ראש: תמרורי המהירות. זה מדהים לאיזה כסת״ח השוויצרים מגיעים. קטע של 30 מ׳ 50 קמ״ש ומייד אחריו 80 קמ״ש ולהיפך, את זה כבר סיפרתי אבל לא סיפרתי שמותר 80 ולפעמים 90 בכביש מפותל בו 40 קמ״ש זה הרבה מדי. התמרור מוצב, הרכב מזהה, ושימות העולם גם אם אין מעקות בטיחות ולמען היושר, היום היו המעקות ברוב המקרים, וגם אם סיבוב כזה בשמונים דורש שהנהג יהיה נהג פורמולה 1. בהתחלה חשבתי שרובוטים מיקמו את התמרורים אבל אח״כ הבנתי שהעבודה נמסרה לעיוורים כחלק מתמיכת הקהילה בנזקקים. 

לילה טוב ובבקשה לא הרבה מדי שלג.