אני לא מתבכיין, רק מספר שעשינו הבוקר סיור רגלי בן מספר שעות ברובע הצרפתי של ניו אורלינס. חוץ מאיתנו היו כאן גם אלפי תיירים שעשו אותו הדבר. יום נפלא לשוטט, לצלם בתים ישנים עם מרפסות מפורזלות ועמודי מתכת דקים התומכים במרפסות שלא ליפול על התיירים. לא תמיד, אבל כשמתאפשר, להציץ לחצרות מאחורי הבתים. חצרות גדולות ומטופחות, מעוררי קנאה. כל המבנים נראים ישנים ואני מניח שחלק באמת ישנים. החדשים יותר (או תוצאת שימור ושיקום) נולדים כאילו הם ישנים שלא לקלקל את האופי של הרובע. שלא כמו אצלנו שכל הבתים לבנים פרט לאלה שהם לבן בהיר יותר, בניו אורלינס אין חסכון בשלל צבעים ככל שזה נוגע לחיצוניות הבתים. 

מחוץ לרובע, הבתים של הפחות עשירים עשויים עץ וצבועים בכל מיני צבעים כמו אלה ברובע הצרפתי, לעומת הבתים של ממש עשירים העשויים עץ וצבועים בכל מיני צבעים. ההבדל רק בגודל הבתים ובגודל המגרשים עליהם הם יושבים. בשכונת העשירים Garden District נסענו על הכבישים המחורבנים ביותר שנתקלנו בהם אי פעם מחוץ לנחל צין. זה לא מובן ולא יאומן.

ברבעים הבלתי עשירים רואים ציורי קיר נפלאים מדויקים וענקיים על מבנים. מבני מגורים או מבנים מסחריים ואחרים. זה פשוט מחייב עבודה יסודית יותר ממה שאנחנו עושים: לנסוע ולצלם את כל הציורים הללו ולהכין מצגת. כבוד לאמנים ולאומנות. מה שעוד היה מעניין הוא שדווקא ברובע הצרפתי ראינו מונית, בפעם הראשונה מאז נחתנו בנסיעה הנוכחית. המקומיים כמעט ולא משתמשים בתחב״צ ופרט לרכבת עתיקה לצרכי תיירות בעיר הזו, לא ראינו אוטובוסים עירוניים ולא מוניות. אני לא טוען שאין, אולי הם שקופים אבל אנחנו לא ראינו.

במהלך השוטטות נכנס ויצאנו בהרבה חנויות. הרוב עוסק באומנויות שונות, מוכרים ציורים ותכשיטים, מלכודות תיירים בהן התיירים אפילו נהנים להיכנס אליהן, מזכרות, קצת בגדי מזכרות.  ברקע, רעש. יש זמרי רחוב, ונגני רחוב. יש מוסיקה מהחנויות ובתוך החנויות. מעט מאד מכוניות מנסות להסתובב ברובע. כל הבוקר ראינו אופנוע אחד בלבד, בלי קטנועים, בלי שליחים של וולט, 2 קורקינטים חשמליים ותו לא. נכון אנחנו לא בשיא עונת התיירות אבל זה רובע שנולד להליכה ולא לנסיעה.

בבקשה לא לשכוח. ניו אורלינס היא זירת האירוע שנקרא הוריקן קתרינה. הסופה חצתה את פלורידה והגיעה לניו אורלינס בדרגה 5 בכ״ט אוגוסט  למניינם 2005. העיר בנויה כך ש כ-70% משטחה של העיר ניו אורלינס מצוי בין 30 ס"מ ל-6 מטרים מתחת לפני הים. מסיבה זו מערכת הביוב של העיר משתמשת במשאבות חשמליות השואבות את מי הביוב ומי הגשמים על מנת למנוע את הצפת העיר. החשש היה שהחשמל ייפול, המשאבות לא ישאבו וסוללות העפר בגובה ארבע מטר ייפרצו. כל זה באמת קרה. הבסיסים הצבאיים, הספינות בנמל וכל מה שיכול לזוז פונה בזמן. כיבו כור גרעיני הנמצא בעיר אבל כדי שלא ירבו שמחה, יש בצד הצפוני של העיר אגם גדול עם שם קשה – פונטצ׳ארטריין, והוא עלול היה לעלות במהלך הסופה, לשלוח גלים אל העיר. לכן בפעם הראשונה בתולדותיה, המושל ציווה לפנות האנשים. כ-100,000 דלפונים שלא היו להם אמצעים להתפנות, נשארו מאחור.

יש על קתרינה סרט מעניין ומצוין בנטפליקס, המספר בצורה מצויינת את הסיפור העצוב והמעניין. מה כל כך עצוב? 1577 נהרגו רק בלואיזיאנה, 705 נעדרים, מקרים רבים של מקרי תמותה לא ישירים, ממשל בוש (43, הילד מהתאומים בני יורק) הוציא 105 מיליארד דולר על תיקונים.  

היו שם הרבה אירועים ביזה, המשטרה והמשמר הלאומי עשו כמיטב יכולתם אבל לומר שהקטע הזה נחשב לכבוד ולהדר אצל התושבים ייחשב הגזמה לא קטנה. 

למטייל הנוכחי 21 שנה אחרי קתרינה, לא השאירו סימנים נראים לעין. אני מאמין שיש כאן מטיילים שנולדו אחרי קתרינה שהאסוציאציה הזו כלל אינה חולפת במוחם. אצלי העניין מתעורר על רקע שני דברים: במסעדות אני שותה בירה. בכל פעם שאני מזמין בירה המלצרית מבקשת ממני תעודה מזהה. או שאני נראה (לא תמיד) פחות מגיל 17 או הגיל החוקי יהיה מה שיהיה, או שהמחוקקים שלהם שותים חומרים חזקים יותר מבירה.

העניין השני קשור במהירות הנסיעה בכבישים הבינעירוניים. בשולי הכביש כתוב בצורה ברורה מה מותר. 50/60/70 ולפעמים 75 מייל לשעה. לי מותר מה שכתוב, פלוס 10% מפני שהשוטרת גרה אצלי באוטו. אפילו שוש תעיד שכולם עוקפים אותי לרבות הטריילרים 45 טון העמוסים והמפלצתיים ביותר. קיבלתי תואר רשמי של תולעת על הגה. למה הסיפור? מפני שנראה שאין לנהגים בדרום פחד מהמשטרה, מרדארים, ממצלמות או מלכודות. אין אלוהים בכבישים האלה. זו לא התרשמות מנסיעה קצרה. כבר עשינו במסגרת הביקור הנוכחי כמה אלפי קילומטרים במספר מדינות, עם ובלי גשם, ושום דבר לא מערער על המסקנה הזו. 

הנה אפיזודה עצובה קורעת לב. היינו כאן בשנת 1984 עם שלושת הילדים שהיו קטנים כמו שהיה מקובל ב- 1984. ערב אחד, איפסנו הילדים בחדר במלון, הרשינו להם ללכת לישון מתי שרוצים, ונסענו להופעת ג׳ז בקונפדריישן הול. זה היה צריף לא גדול משנות העשרים, עם ספסלים משנות העשרים, ושם היתה להקת זקנים שחורים משנות העשרים שניגנה ג׳ז. המקום הזה שימש חממה לגידול בחורים כמו לואי ארמסטרונג וחברה נוספים מהשכבה שלו. הם פרחו והתקדמו וחלק מהזקנים העדיף להישאר בצריף. מאז שנות העשרים לא צבעו, לא שיפצו, לא החליפו, הכל נשמר כמו שהיה בשנות העשרים. כשאנחנו ביקרנו, שילמנו דמי כניסה שני דולר לגולגולת וזה היה זול כבר אז. עבורנו זו היתה  חווית החיים בענף הג׳ז שברגיל אינו כוס התה שלנו. 

הפעם, איך שהגענו העירה, ישר חיפשתי את המוסד. לאכזבתי קראתי שהוא נעשה מוזיאון ואין בו פעילות חיה. כמו שאני עצוב, ניר כתב לי ללכת ל- Preservation Hall. חשבתי שהוא מתבלבל אבל לא – יש מוסד כזה. חפרתי ויש להם מספר הופעות ביום בגודל שעה להופעה (אז היתה הופעה אחת לערב והיא בטח ארכה יותר משעתיים). סבבה. ביקשתי להזמין כרטיסים להיום, כל שעה שאפשר, שהרי מחר לא נהיה כאן. Sold out. אם הלב שלי לא נקרע עכשיו זה כנראה בזכות התרופות. 

ארוחת הפרידה מניו אורלינס נערכה ברובע הצרפתי, במסעדה שצ׳אט המליץ. למרות שהגענו בשעה מוקדמת לא היו שולחנות פנויים אז בפוקס הושיבו אותנו ליד הבר. נוח זה לא, אבל מקשקשים עם העובדים ויש להם בר ענק ומרשים מאד במסעדה הזו, ברמנים שעובדים כל הזמן וכולם מתנגנים במבטא דרומי איטי ומתמשך, קצת מחברים מילים והכל עם חיוכים אינסופיים. אחלה ליד הדלפק הלא נוח. 

אם נרצה או לא, אוכל קריאולי. באופן חד פעמי שוש הלכה על שתי מנות ואני על שלוש. ארוחה חגיגית או מה? לקחים ומסקנות: אנחנו אוהבים את האוכל הקריאולי והקג׳ון. פיקנטי במידה, טעמים נעימים ומיוחדים, מנות לא מוגזמות, אין הרבה מדי תוספות כנהוג אצל האמריקאים, והדירוג הכללי – יותר טוב משווארמה טובה עם עמבה. הולך טוב מאד גם עם עוף, גם עם שרימפס, גם עם דגים. הכי שווה. 

האנשים שעבדו במסעדות ובכלל האנשים ברובע, נוראה משתדלים להיות ולהיראות מיוחדים. אם בדרך של קעקועים, ברזלים באף, שיער בגירסאות משונות, בגדים ססגוניים... זה חשוב להם לבדל את עצמם, להיות אחרים. עם אלה אני חי בשלום. הבעיה מתחילה עם העובדה שהאמריקאים הם באמת גדולים ולא רק בהשוואה לתאילנדים. גם עם זה אני מסתדר, אלא שכמות השמנים וכמות השומנים למ״ר אמריקאי עולה על כל מה שאפשר לראות במקום כלשהו בעולם, עכשיו אני נזכר שגם ההולנדים והסקנדינבים לא ממש ננסים.  מילא שמנים אבל ההגזמות שרואים כאן מטילות ספק בתבונתם ועוד ספק בחוש האסטטי שלהם. לבנות במיוחד יש הגדרה מתמטית ליחס הפוך: כמה יותר שמנות ככה המכנסים יותר קצרים. מילא שהם מעדיפים למות באמצעות שומנים, אבל הם / הן באמת לא רואים את הגועל בצורתם המעוותת? 

כמו שממפיס ונאשוויל בירות בענייני בלוז וכאלה, ניו אורלינס מולדת הג׳אז. אולי בגלל זה לא הצלחנו אפילו מקום אחד עם כרטיסים זמינים לשמוע ג׳אז. בפעם הבאה אינשאללה. 

מחר בבוקר ניסע מכאן אבל השמיים הכחולים והטמפרטורה הנעימה יישארו כאן לפחות עוד שלושה ימים. היה כיף לבוא שוב.